טולסטוי כתב שכל המשפחות המאושרות דומות, אבל האומללות - אומללות כל אחת בדרכה. הקולנוע הישראלי למד, הפנים ותיקן: "כל המשפחות המאושרות דומות, אך לכל הסרטים על המשפחות האומללות - נלהק את גילה אלמגור".
סרטו העלילתי הארוך הראשון של הבמאי הוותיק אריק רוטשטיין ("שבתות וחגים") הוא סרט על משפחה אומללה, שהיא בעצם תמצית הישראליות האשכנזית והמבוססת. לשרה (אלמגור) ויהושע (אלכס פלג) שלושה בנים: איציק, קצין בכיר בצה"ל (מיקי ליאון), לאון, אינטלקטואל ומרצה לספרות (ישי גולן) ואפי, תל אביבי נהנתן (מיכאל אלוני). הבכור מזניח את משפחתו בגלל העבודה, האמצעי גרוש וסובל מכאבי גב סימבוליים, הצעיר מסתיר ממשפחתו את בת זוגו הגרמנייה, כי בכל זאת, אביו ניצול שואה. ומה יסמל יותר טוב את חוסר התקשורת במשפחה המלוכדת למראית עין אבל בעצם ממש לא? כמובן, אנטנה סלולרית שהציב השכן (אלי גורנשטיין) על הגג המשותף של שני הבתים.
יהושע משוכנע כי האנטנה פוגעת בבריאותו ויוצא למלחמה בשכן כדי להסיר אותה. הבנים לא משוכנעים שמדובר בסכנה אמיתית, מנסים לפתור את המשבר בדרכי נועם אך נכשלים. האובססיה של אב המשפחה הולכת ומתעצמת, כמו גם חוסר שפיותו, ויחד הם מביאים לאובדן אנושיותו - הוא הופך אלים, תוקף מילולית או פיזית את כל מי שעומד לידו מספיק זמן. האם המצב אכן מצדיק את הטירוף? אולי זו סתם פרנויה או השלכה של כאבים ממקור שונה על אלמנט פאלי חף מפשע? יותר מכל, זה סמל לאופן שבו טראומות העבר של האב ממשיכות להשפיע על חייהם של הסובבים אותו. אם כך, חבל שאין בסרט הזה קצת פחות סמלים וקצת יותר אופי.
יהושע, בניגוד למצופה מהתקציר והטריילר, איננו הגיבור כאן. תשומת הלב מתחלקת בינו לבין שלושת הבנים, שנוסעים כולם לעבר מבוי סתום וצריכים לעשות פרסה דחוף. העובדה ששלושתם נמצאים בנקודת מפנה בחייהם היא לא הרבה יותר מצירוף מקרים. אין קשר אמיתי בין העלילות, רק דמיון תמטי. כל סטריאוטיפ לומד לבדו משהו חשוב על החיים, ואז נפגשים לדבר על זה על מרק עם קניידלך. זה סרט גברי מאוד שכל המשברים בו קשורים לחוסר היכולת לתפקד כמאהב או כאב. אירוני, אם ככה, שאם המשפחה ובנות הזוג של הבנים (הילה פלדמן ומרים רוט) הן היחידות שמצליחות לגעת ללב, בעיקר כי כל מה שהן עושות בסרט זה לסבול מהשטויות של הגברים בחייהן. לאון הוא בחור חביב בסך הכל, אז במקום רעיה עצובה - יש לו רומן עם סטריאוטיפ מהלך של סטודנטית צעירה (דניאל גל).
קשה לומר שמה שחסר בתרבות הישראלית זה עוד סרט על משפחה אשכנזית כסמל לכל הבעיות והקונפליקטים בחברה הישראלית, אבל אפשר להעלים עין מקלישאות כשהן כתובות טוב. ב"אנטנה" הגיבורים נשארים רק פלקט, ייצוג של רעיון, שלא מתגבש בסופו של דבר לאמירה משמעותית על החברה או המשפחה הישראלית. זה נכון בעיקר בנוגע ליהושע, שנשאר יותר תמרור אזהרה מאשר דמות, אבל אין דמות אחרת שתשמש משענת לצופים, מישהו שנוכל להזדהות איתו או סתם לחמול עליו. הכי קרוב לדמות ראשית הוא לאון, האח האמצעי, אבל גם הוא לא מצליח להפוך לדמות מורכבות או מעניינת ונשאר בתפקיד מדקלם הסאבטקסט.
ביקום מקביל, הסיפור הזה היה הופך לסדרת טלוויזיה, שלוקחת את הזמן ונותנת לגיבוריה זמן להתפתח, או מותחן פסיכולוגי על גבר שמאבד את השפיות ומתחפר בתוך עצמו. ביקום הזה, "אנטנה" הוא סרט עם שחקנים טובים, צילום חביב וכמה סצנות טובות, אבל בלי יותר מדי חומר למחשבה. ואם ממש דחוף לכם משל על החברה הישראלית בכיכובה משפחה אשכנזית ומבוססת שיצא לאקרנים ב-2017, חפשו אותו ב"מעבר להרים ולגבעות".
mako תרבות בפייסבוק