קרוב רחוק

שבוע שלם עבר מאז הפעם האחרונה שעלה לאקרנים סרט שבו הגיבור נדרש לפתור תעלומה אפלה בזמן שהוא מתמודד עם אובדן זיכרון זמני. שבוע שלם עבר מאז הפעם האחרונה שעלה לאקרנים סרט שמעורר פלאשבקים לסרט של דיוויד פינצ'ר ויוצא מזה מופסד. לפני שבוע זה היה "הבחורה על הרכבת", הכפיל העילג והחף משערוריות של "נעלמת". השבוע זה "התופת", סרט שאם אהבתם את "שבעה חטאים" אתם כנראה תשנאו. אחד מתאר בצורה גרפית ומטרידה את המידות הרעות, השני מנסה להגעיל עם הצגה גרפית של העונש עליהן - גיהנום עלי אדמות, עם נהרות דם, פרצופים מעוותים, ראשים מסובבים אחורה וכל זה. את הדימוי המודרני של שני המושגים הנוצריים הללו העולם חייב למשורר והפילוסוף דנטה אליגיירי, שהגדיר אותם ביצירתו המכוננת "הקומדיה האלוהית", ודנטה הוא למעשה הגיבור האמיתי של "התופת", חפש את המטמון למבוגרים על פי מסורת דן בראון.

אחרי שחוקר הסמלים רוברט לנגדון הסתבך עם האילומיניטי בוותיקן ב"מלאכים ושדים", חיפש את הגביע הקדוש במוזיאון הלובר ב"צופן דה וינצ'י" והתחקה אחרי הבונים החופשיים בוושינגטון ב"הסמל האבוד" (שזכה להתעלמות מצד הוליווד), הגיע שעתו לקפוץ לאיטליה. לנגדון (טום הנקס) מתעורר בבית החולים שטוף זיעה מסיוט מפוצץ באזכורים לדנטה ול"הקומדיה האלוהית". מהחלון נשקפת פירנצה והוא בכלל לא זוכר איך הגיע לאיטליה. הרופאה הנאה והצעירה סיינה (פליסיטי ג'ונס) מסבירה לו שאיבד זמנית את הזיכרון בעקבות פגיעת ראש. לפני שתספיקו לומר "ספר טיסה לאנשים שמתעצלים לקרוא ספר עיון" מופיעה בדלת מתנקשת קטלנית ועל השניים להימלט באופן בלתי מקצועי בעליל אל דירתה של הגברת. האקדמאי הקשיש שוב מגלה שכישוריו הספציפיים מאוד - פתרון חידות, ידע נרחב על סמלים באמנות וכימיה עם נשים צעירות ממנו - הם בדיוק מה שהעולם צריך. אם לא יספיק לעבור איתנו בזמן על תחנות חייו של דנטה ברחבי איטליה, העולם יושמד במגפה קטלנית. רואה בנט? גם לימודים הומניים זה חשוב.

כפי שניתן להבין בין השורות של התקציר, מדובר בסיפור ממש ממש דבילי. כה דבילי שאפילו הדמויות בתוכו עוקצות לא פעם את פיתולי העלילה המופרכים. אפילו הסופר משתמש בטוויסט דרמטי כדי לנסות לכפר על כמה שהחלק הראשון הוא חרטא. הסרט משחק ים-יבשה עם הגבול בין "דבילי משעמם" ל"דבילי מצחיק בקול רם". החלקים המשעממים הם בעיקר אלה שעוסקים במזימה הגנרית של הרשע הגנרי - בן פוסטר כמיליונר צעיר שמעוניין לפתור את בעיית פיצוץ האוכלוסין באמצעות רצח המונים. הצחוקים מגיעים בעיקר מהמפגש בין טום הנקס, שחוטא כאן לא פעם באובר אקטינג, לבין תצוגת המשחק המחפירה של פליסי ג'ונס, שחצי מהזמן מתנהגת כמו גרופית ובחצי השני כמו צעירה חוצפנית ומשועממת. כשהיא ממלמלת לעבר לנגדון בזלזול "אתה צריך את הספר? איזה אולדסקול, בדרך כלל אני משתמשת בגוגל", קשה להחליט אם היא ממש מרגיזה או שמדובר בהיגיון צרוף. נשים צעירות אמורות לשמש אופזיציה שפויה לכבדות האקדמית של לנגדון ודומיו, לא להיות הגרופיות שלהם. היוצרים מודעים לזה ומשחקים קצת עם הקלישאה הזו, אבל זה מעט מדי ומאוחר מדי.

התעלומה עצמה לא מעניינת באופן מיוחד, בטח למי שאפילו לא רפרף פעם על ערך הוויקיפדיה של "אינפרנו" מאת דנטה. זה מפתיע, כי יחסית לסרט שהגיבור שלו הוא חפרן בלתי נלאה שכל אינטרקציה אנושית הופכת אצלו להרצאת בזק, העיסוק במשורר וביצירתו נותר שטחי למדי. פה מוזכרת התאהבותו הטרגית בביאטריס, שם מעגלי התופת ובמילה-שתיים גם חייו באיטליה. גם ברמה הוויזואלית הפרשנות משעממת - הסיוט הגיהנומי מלחיץ בהתחלה אבל במבט שני נראה מלאכותי וקיטשי. במבט ה-20, אחרי שהוא ממוחזר שוב ושוב ושוב, הוא כבר נראה כמו פורים בתיכון מקיף ג'. הסיור המודרך באירופה לפחות מוביל לכמה שוטים יפים, ברגעים שבהם המצלמה לא מתעקשת לרעוד, לשקשק ולאבד פוקוס. כמו ב"הבחורה על הרכבת", גם כאן הבמאי משוכנע שכדי שנזדהה עם הגיבור חובה עלינו לחטוף בחילה וסחרחורת.

דבר אחד כן עובד בכל הבלאגן הזה - קו עלילה משני יחסית שלמרבה ההפתעה מתגלה כמצחיק ואפילו קצת מסקרן. חוץ מלנגדון וסוואנה, יש שלל דמויות משנה משעממות או מגוחכות שמעורבות בפרשה - ארגון הבריאות העולמי, מכרים של לנגדון מהעבר וגם ארגון סודי ומוזר שעובר במהרה מהצד של הרעים לדרך הישר. בראש הארגון עומד אירפאן קאן ("לאנץ' בוקס", "עולם היורה") והדמות שלו היא תענוג מפתיע - היא מוזרה ומטופשת, מצחיקה וקלילה, מלאה מודעות עצמית ועוקצנות. הייתי רואה סרט שלם על הברנש הזה והבעיות שהוא פותר מאחורי הקלעים בדרכיו המופקפקות, רצוי בעזרתם של סוכנים וסוכנות בסגנון בונד קאמפי, כמו המתנקשת שעוקבת אחרי לנגדון ונראית כאילו הגפיים שלה ארוכים מדי. בכלל, "התופת" קצת מזכיר סרט בונד בינוני, אם ג'יימס בונד היה פטפטן מבוהל והנערות היו מעדיפות חליפה או חלוק בית חולים על פני שמלות ערב.

"הלהקה האחרונה בלבנון": שתי אצבעות מגבעת חלפון

"הלהקה האחרונה בלבנון" מקפיץ לראש את המערכון ההוא בארץ נהדרת, שבו אסי כהן ומאור כהן עורגים לימים היפים ההם, עם המסנג'ר והדיסק הראשון של אריק ברמן והנוקיה E-71. הסרט מתרחש בשנת 2000 אבל על פניו אפילו לא נראה כמו סרט תקופתי, למרות הטלפונים המיושנים, הזקנים הצרפתיים, הפיג'ו 306 ואמירות כמו "בחיים לא נחזור ללבנון" או "למלחמה הבאה צריך שם טוב, משהו כמו צוק גבוה". העונה השלישית של "בוג'אק הורסמן" ואינסוף כתבות ב"באזזפיד" הוכיחו שכבר יש המון מה לשחזר ולהגחיך בעשור הקודם, אז איפה החגיגה הצבעונית על חשבון תחילת המילניום? הלהיטים מאז? הבגדים המטופשים? חיקוי אהוד ברק? אפילו שידור החדשות נראה כמעט עדכני. אולי זה בגלל שבצה"ל השנים לא ממש חולפות, אולי לא היה תקציב לשחזור התקופה, ואולי כמו במערכון ההוא, מבט נוסטלגי על כל מה שקרה אחרי שנת 2000 מרגיש קצת מגוחך. נוסטלגיה תמצאו כאן בעיקר לקומדיות צבא קלאסיות, שהסרט יודע היטב את מקומו כמי שמבקש להיות היורש שלהן.

ובכל זאת, למרות שהוא לא נוסטלגי, "הלהקה האחרונה בלבנון"  גם לא מכחיש שעברו 16 שנים. זוכרים איך בשנת 2000 הזרם המרכזי האמין שאין ברירה אלא לעשות שלום? שעוד היה לגיטימי לחשוב שערבי טוב לא חייב להיות ערבי מת? הסרט אולי נמנע מפוליטיקת "היה כדאי/לא כדאי לסגת מלבנון", אבל יש בו ממד הומניסטי שמזכיר יותר את ימות הנסיגה מאשר את פרשת אלאור אזריה. ומצד שני, כל רמז לגזענות, סקסיזם או מאצ'ואיזם של הדמויות (לא חסרים) מתקבל בשמץ של הבנה בגלל מרחק הזמן, כאילו היום לא מבקשים מאף קצינה להכין קפה ואף בחור לא אומר לחברים שלו "מה אני הפסיכולוגית שלכם?" כשהם מנסים לנהל שיחה עמוקה.

כל זה טוב ויפה, אבל מה בעצם קורה בסרט? שלומי האחראי (עופר חיון), קובי הסרקסטי (עופר שכטר) ואסף הדיווה (אורי לייזרוביץ') היו פעם להקה צבאית בינונית באיכותה, עד שחתול שחור עבר בין שני האחרונים. בשלוש השנים שעברו נוצר פלונטר בלתי-נעים שאת כולו ניתן להתיר בקלות בעזרת הופעה אחת של שלומי ואסף בבסיס בו משרת קובי כנגד בקבע, בדיוק ערב לפני הנסיגה המיוחלת מדרום לבנון. בעוד הלהקה מנגנת, הקצין הרשע אלון נישרי (איציק קריחלי, שכתב עם אורי הלוי וביים עם בן בכר) ועוזריו הטיפשים (אודי סעדה ועמי אנידג'ר) מנצלים את הלילה האחרון לעסקים מפוקפקים אחרונים. הכל הולך לפי התכנית, עד שבבוקר, כתוצאה מאי הבנה, השלושה מתעוררים בבסיס הנטוש אחרי שכל שאר החיילים כבר התחפפו הביתה. אל הפלונטר ההולך וגדל יצטרפו בהמשך גם חיילי צד"ל ובראשם סלים דאו, חוקרת מצ"ח שאפתנית שמאסה בשוביניזם הצבאי (דניאל גל, שלובשת כרגע מדים גם ב"תאג"ד"), חיילי חיזבאללה, לבנונים זועמים, אביו הקצין של אסף (ישראל קטורזה), אחותו של קובי (דנה פרידר בתפקיד שגובל בהופעת אורח) וחמור.

לא חסרה דרמה בתסריט, אבל זו עדיין קומדיה שרוב הזמן עושה את העבודה. הסביבה העוינת מנוצלת כהלכה ומציעה תפריט טעימות שלם של טיפוסים מוזרים ורגעים מפתיעים. לא הומור שמפיל מהכיסא, אבל בסך הכל סבבה לגמרי. הקטעים הדרמטיים טובים פחות וסצנות האלימות/אקשן-קל אפילו קצת עילגות. עופר שכטר הבלתי-מזדקן מוכיח שוב את היותו שחקן מצוין ולא מוערך דיו, גם חיון מצטיין, וללייזרוביץ' יש כמה רגעי זוהר שמסתתרים מתחת לקצת יותר מדי מניירות. במעגל השני כדאי לציין במיוחד את קריחלי, סעדה ואנידג'ר, שמגלים לנו סוף סוף איך נראים נבלים של דיסני בבסיס צה"ל. והמוזיקה? בפרפראזה על משפט שאומר קטורזה בסרט, "הלהקה האחרונה" נפלה קילומטרים מהעץ שהוא להקת הנח"ל.

תמונות קצרות