מתקשר הבמאי אל המלהק/ת ואומר: אני צריך זוג לסרט שלי, אחד קנדי דובר צרפתית, אחת צרפתייה. הם מתאהבים, מתחתנים ומקימים משפחה. שולח/ת המלהק/ת שלל אופציות, שחקנים ושחקניות יפי מראה, בני 25-35, גיל סביר לנישואים ראשונים וגם לתפקיד צבאי ראוי. אומר הבמאי, "מה זה? תביאי לי כוכבים. תביאי לי את בראד פיט. ואיך קוראים לה… הצרפתייה הצעירה היפה". אומר/ת המלהק/ת "מה קשור חתונות וילדים וכאלה, בראד פיט בן 53 והגברת הצרפתייה שלך כבר בת 41. וזה עוד סרט על מלחמת העולם השנייה. למה לא, נגיד, כריס אוונס?". "מי?", הוא משיב, בצדק מסוים. "ותראי כמה הם יפים. אם יהיו לנו מזל הם יתאהבו על אמת".
אז בראד פיט ומריון קוטיאר באמת התאהבו, או לפחות השתובבו (לכאורה) על הסט של "בעלי ברית", שיירשם בדפי ההיסטוריה בתור הסרט הזה שפירק את בראנג'לינה במקום להיות "קזבלנקה" 2016. זה נחמד, כי שערורייה צהובה משתלמת בהרבה מההשוואה לסרטים טובים יותר. זה נחמד גם בגלל ש"בעלי ברית" הוא סרט על זוג שמתאהב בתפקיד שהוא נדרש לגלם, הבעיה היא שזה בערך הדבר הכי מעניין שאפשר לומר על הסרט הזה שמטפל בנושא הזה, כמו בכל הנושאים האחרים שהוא מעלה, בשטחיות מסוימת.
"בעלי ברית" דווקא די בסדר אם צופים בו תוך שימוש בחוש הראייה בלבד. הכל יפה כמו גלויה, מעוצב ומתוקתק. משמלת הוינטג' לגופה של מריאן בוסז'ור (קוטיאר) דרך השיער המושלם גם באמצע המדבר של מקס וטאן (פיט) ועד המפית על השידה ליד המיטה. הפקת האופנה, סליחה, הסרט, מלווה צרפתייה וקנדי שמגיעים לקזבלנקה בשנת 1941 כדי לחסל נאצים. המשימה מאלצת אותם להעמיד פניי זוג נשוי על אף שלא נפגשו מעולם ובמהרה התפקיד מתחיל להתגשם ורגשות אמיתיים נרקמים. מובן מאליו שהצרות מלוות את הזוג גם בחיים שאחרי המשימה, בפרבר הלונדוני שבו הם חיים לכאורה בשלווה ובנחת.
תחילתה של יזיזות נפלאה
אז במידה והחלטתם שלא לצפות בסרט על מיוט, מחכים לכם כמה וכמה דיאלוגים עילגים ובצרפתית המבאסת של בראד פיט. יש כאן ניסיון ברור לקרוץ לעשייה הוליוודית קלאסית ובהתאם לכך השיחות מעוצבות לא פחות מהסט, עם משפטים שיכול להיות שנראו טוב על הנייר אך בפי השחקנים הן מאולצות במקרה הטוב. בסצנה הכי תמוהה דוחה האדון את חיזוריה של הגברת בטענה ש"אנשים זיינו ואז זיינו אותם ועכשיו הם פאקינג מתים" (תרגום חופשי למשפט שכולו על טהרת השורש פ.א.ק). הגברת משיבה באנגלית רעועה "הבעיה היא לא הזיונים אלא הרגשות", ומתמצתת את הסרט כולו.
קל להתענג על הסקס אפיל של השניים ועל הזוגיות האוטומטית והקצת משעממת אבל תמיד אסתטית. אפילו יש סצנת סקס די לוהטת. אך בכל הנוגע לרגשות, לסרט אין שמץ של עידון או אלגנטיות. סיפור האהבה מנופח למימדים מיתולוגיים, איתני הטבע וזוועות המלחמה הופכים לייצוג גשמי של תחושות הדמויות וכולם כולל כולם מדברים יפה וגבוה, אפילו השיכור המבולבל. הייתם חושבים שסרט שעושה את כל זה יאפשר לקהל ליצור לפחות קצת קשר רגשי עם הדמויות, אבל במקום שבו צריך דיאלוג כתוב היטב הבמאי פשוט מנחית עלינו פצצה במשקל טון (פשוטו כמשמעו).
הדמות של קוטיאר היא הכי טריקית, כי כל רמז לחוסר אותנטיות שלה אפשר לפרש בתור "טוב, זה סרט על זהויות בדויות שמתערבבות עם האמת וכל זה". אבל גם אם הכל היה מכוון, מדובר בדמות כל כך אובר-דה-טופ שהרגעים הדרמטיים שלה גרמו לי לצחוק בקול רם. סוג של פנטזיה גברית על נשים קשוחות ולוחמות, עם כל השנאה העצמית והחלום על גאולה דרך הרחם שכרוך בזה. פיית מלחמה שיודעת להרוג אנשים עם כל חפץ שתתנו לה אבל בקושי מסוגלת למצוא מקום בין האנשים הרגילים. גם מקס אמור לעבור תהליך דומה שבו הוא שוכח את כל ערכי טוהר הנשק האפשריים והופך ערים לא-שלו למגרש משחקים, אבל בראד פיט לא מצליח להיראות רגיש ופגיע, וחלילה שיזיל דמעות גם כשלא יורד גשם. יכול להיות שהסרט נכתב ע"י אביגדור קהלני?
בן כמה אני, שוב?
בשום שלב ב"בעלי ברית" לא עולה לדיון שאלת הגיל וכנראה שמבחינת התסריט הזוג הראשי פשוט צעיר בהרבה מהשחקנים עצמם. בהוליווד כל העניין הזה של הגילאים מאוד מעורפל - אפשר לשחק תיכוניסט או תלמיד קולג' גם בגיל 35, בנות עשרים וקצת נישאות לגברים מאפירים והפרשי הגילאים בין הורים וילדים חסרי פשר לחלוטין. לפעמים האשליה משכנעת, בפעמים אחרות ממש לא. ג'ניפר לורנס הייתה בקושי בת 23 ששיחקה אם ועקרת בית ממורמרת ב"חלום אמריקאי". בסרט הבא של אותו הבמאי, "ג'וי" היא כבר קיבלה תפקיד שמתאים לשחקנית מבוגרת ממנה בעשור לפחות. ב"אלכסנדר", אנג'לינה ג'ולי (ילידת 1975) הייתה אמא של קולין פארל (1976), אנדרו גארפילד הפך לספיידרמן עשור אחרי שחגג 17 בעצמו, סטייסי דאש שיחקה את דיון ב"קלולס" כשהייתה בת 28. בקרוב ייצא לאקרנים "Bad Santa 2", שם קייטי בייטס תשחק את אמא של בילי בוב תורנטון, שצעיר ממנה בשבע שנים בלבד.
זו כמובן לא בעיה חדשה. ב"מזימות בינלאומית", ג'סי רויס לנדיס הייתה אמו של קארי גרנט הצעיר ממנה בפחות מעשור, בעוד "הבוגר" הציג קשר שערורייתי בין גבר צעיר ואישה מבוגרת שמפתה אותו, אבל הפרש הגילאים בין דסטין הופמן ואן בנקרופט היה רק שש שנים. ב"גריז" בכלל הגזימו לגמרי - כמעט כל הקאסט היה מבוגר מהדמויות שגילמו בשבע עד 15 שנה. ועוד לא דיברנו על הפרשי גיל מגוחכים בין בני זוג, כמו למשל ב"קזבלנקה" שם הכוכבת צעירה משותפה ב-16 שנים.