דברים שמותר רק לכוכבי ביוגרפיות מוזיקליות לעשות: לשמוע שירים של עצמם באוזניות, ראפ ברחוב, לעוף על המוזיקה שהם עושים כאילו אין עוד מוזיקה בעולם. זה בדיוק מה שכרים, התאום הקולנועי של תאמר נאפר, עושה בחלק הראשון של "ג'נקשן 48": מתרכז באיזה מגניב הוא ואיזה מגניבה המוזיקה שלו. לפעמים הוא עושה הפסקות בשביל להתלהב מזה שיש לו את החברה "הכי יפה" שהיא גם "הזמרת הכי טובה במזרח התיכון", או בשביל להראות לא ממש עצוב בלוויה של אבא שלו. בכל מקום שאליו הוא מגיע מביטה בו מהקיר דמותו של קדוש מודרני אחר - צ'ה גווארה, הרב עובדיה יוסף, לנין או קפקא. הנביאה הנבחרת שלו היא בכלל אום כולת'ום.
"ג'נקשן 48" נורא רוצה שתחשבו שהוא "8 מייל" בלוד, וינקוט בכל האמצעים הדרושים כדי לחזק את ההשוואה: צילום מרשים במיוחד, פסקול כיפי, התכתבות עם חייו האמיתיים של כוכב הסרט, ואפילו גיוס של עורך הסרט ההוא, ג'יי רבינוביץ'. הלוואי שכישורי המשחק של נאפר היו טובים כמו השירים שלו, אבל גם שירים טובים זה משהו - הסצנות המוזיקליות הן, כצפוי, החזקות ביותר בסרט.
כרים כותב שירים-מניפסטים שנונים ומרימים ומנגן אותם לצד אחיו וחברו אמיר (הראפר סאז, בן דודו של נאפר שבעבר הופיע לצידו בהרכב "דאם"). הוריו הם מוזיקאים מסוג מסורתי יותר, ובדרך חזרה מהופעה הם נקלעים לתאונה בה נהרג האב. כדי להתגבר על האבל אמו של כרים מתקרבת לדת ומתחילה לבצע טקסים פגאניים משונים בבית. אהובתו של כרים, מנאר (סמאר קופטי), ניחנה אף היא בקול פעמונים, אך מתקשה להתפנות לכך בין עיסוקיה כאקטיביסטית ובין ההסתתרות מבני דודה השמרניים. חבר נוסף, טלאל (סעיד דסוקי), שמסתיר בכלוב היונים שבחצר את הסמים שממכירתם הוא מתפרנס, מגלה כי ביתו מיועד להריסה מטעמים אירוניים.
התסריט מתקשה ללהטט בין כל העלילות הללו, והתוצאה היא רצף אינסופי של משברים שמסיח את הדעת מהעיקר. אבל מהו בעצם העיקר? התסריטאים, נאפר עצמו ואורן מוברמן (שכבר פשפש בחייהם של מוזיקאים ב"אני לא שם" ו"אהבה וחסד"), כמעט הצליחו להסתיר בהצלחה את העובדה שזה סרט שעוסק, בין היתר, בנזקי הכיבוש והנכבה (אל תדאגו, הבמאי אודי אלוני לא מפסיק להתראיין ולהזכיר את זה). ההסתרה מתבטאת גם בבחירת השם: "צומת 48"? נשמע כמו דרמת עצבובית וחומר לסטטוסים מתישים של חברי כנסת. אבל "ג'נקשן"? זה באנגלית, כלומר - זה קול. קול כמו RPG או 67 קארט, השמות הכמעט תמימים שקיבלו כאן צמד ראפרים ציוני, האחד שחצן ומפונק והשני גדול מימדים וטיפש.
הראפרים לא לבד - כמעט אף יהודי או יהודייה לא יוצאים טוב מהסרט, ובאמת יכולנו להסתדר מצוין בלי עוד דמות (שתיים, למעשה) של עיתונאית סתומה, רגשנית ומניפולטיבית. מצד שני, רוב הדמויות מוצגות כאן באור לא מאוד מחמיא - הגיבורים הם לא קדושים מעונים, במיוחד לא כרים. היוצרים מודעים לגמרי לכך שהגיבור הוא אדם די בעייתי, ובכל פעם שהוא עושה משהו פסול מוסרית, הוא נענש או מקבל מיד הסבר במה חטא. בשלב מסוים, אחרי שהגיבורים כבר מתייאשים לגמרי מהקונספט של דו קיום, מתחדדת האבחנה שלו כי החברה הערבית פגומה ממש כמו היהודית. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בהקשר מגדרי - אהובתו ואמו של כרים הופכות בהדרגה לדמויות טרגיות ובמקביל לתקווה היחידה לעתיד קצת פחות עגום. האם היא היחידה שמקבלת ומכבדת כל אדם באשר הוא אדם, בעוד מנאר היא אישה רבת כישורים שנולדה לחברה שבה נשים כמוה הן בושת המשפחה.
למרות כל הבעיות בתסריט, "ג'נקשן 48" הוא סרט די בסדר עם המון כוונות טובות, ובחלק מהזמן הוא אפילו סרט טוב יותר מ"מStraight Outta Compton" שחולק איתו לא מעט מאפיינים ורגעים. הוא נראה ונשמע מעולה, מצחיק ומרגש כשצריך ומצליח, בדרך נס כלשהי, להישאר סרט קליל. חובבי מלודרמות עם אקשן ומוזיקה ייהנו, המשוכנעים ישוכנעו ואולי גם כמה צופים שלא טרחו לחשוב על זה עד עכשיו לעומק.
"הלובסטר": קולין פארל נגד הטייפקאסט
פסטיבל קאן עוד רגע פותח שוב את שעריו, כשבמקביל אחד הסרטים הבולטים מהתחרות המרכזית בפסטיבל הקודם - "הלובסטר" - מגיע סוף סוף לאקרנים בארה"ב. סרטו החדש של יורגוס לנתימוס ("שיני כלב") הוא קומדיה רומנטית שהיא הכל חוץ מסטנדרטית, והוא מקודם בעזרת פעילות אנטי-באזזפיד כיפית ומטרידה: שאלון שבסיומו תקבלו שלוש חיות אליהן תוכלו להפוך במידה ולא תצליחו להתאהב. בין האפשרויות: ארנב ("סובל מעודף חום כשהוא בודד"), עז ("בעלת תאבון בריא למהומות ואנרכיה"), דולפין ("אוהב סקס קשוח"), דובון מים ("אוהב מסעות בחלל") וכמובן לובסטר ("בעל דם כחול, כמו של אריסטוקרטים").
קשה להמליץ בכנות על סרט כל כך אכזרי, אבל אני כל כך אוהבת אותו שאין לי ברירה אלא לנסות: זהו סיפור על גבר בשם דיוויד (קולין פארל נמלט מהטייפקאסט כל עוד נפשו בו) המגיע למלון פנויים-פנויות לאחר שאשתו עוזבת אותו. על כל השוהים במקום למצוא בן או בת זוג בפרק זמן קצוב, כאשר מי שייכשלו בכך יהפכו לבעל חיים לבחירתם. דיוויד מנסה למצוא את האישה המתאימה עבורו מבין המגוון הלא מלבב, מתחבר עם גבר צולע (בן ווישו) ואחר בעל פגם דיבור (ג'ון סי ריילי). ביערות שסביב המלון, בינתיים, רוחשת פעילות מחתרתית, בהובלתה של היפה בנשים לאה סיידו ("ספקטר", "כחול הוא הצבע החם ביותר"). הסרט הוקרן בישראל רק במסגרת פסטיבל הקולנוע ירושלים ופסטיבל "אוטופיה", ואין שום סיבה להאמין שיופץ כאן בקרוב, אבל זאת ממש לא סיבה לוותר על אחד הסרטים המקוריים והחכמים של התקופה האחרונה.
תמונות קצרות
