הצפייה ב"שכנים 2" דומה מאוד למפגש עם סטודנט שנה א' בקולג', או בתרגום לישראלית, בוגר י"ב. יש לו כל מיני דברים חשובים להגיד, רעיונות בוסריים שאולי בעצם יש איזו אמת בבסיסם, אבל הוא לא בטוח איך לנסח אותם כמו שצריך. התסריט קוהרנטי בערך כמו עבודה שנכתבה לילה לפני תאריך ההגשה, והחוויה כולה עלולה להכניס ללופ נוסטלגי מבלבל - באמת היה טוב יותר פעם, או שגם אני ו"שכנים" הראשון היינו טיפשים ומבאסים ממש כמו מי שהגיע אחרינו?

"שכנים 2" הוא סיקוול מסוגת ההעתק-הדבק לקומדיה משנת 2014, שהציגה את מלחמתם של זוג הורים צעירים, מק (סת' רוגן) וקלי (רוז ביירן), באחוות סטודנטים רועשת שעברה להתגורר בבית השכן (בהנהגתם של זאק אפרון ודייב פרנקו). השילוב בין הומור פיזי קיצוני ודיאלוגים שנונים עבד מושלם לצד התיאור הרגיש ומעורר ההזדהות של שלב הלימבו בין הנעורים לבורגנות. זה היה סיפור חמוץ-מתוק ובעיקר מאוד מצחיק על הורים שמתקשים לצאת לקרב בצעירים של היום, כי הם עדיין מרגישים בעצמם כמו הצעירים של היום, אבל אין להם ברירה. גם השכנים הצעירים יותר הוצגו בצורה מורכבת, אפילו טרגית. הסרט השני בסדרה מנסה לעשות משהו דומה, אבל ההיגיון העלילתי שלו קלוש עד בלתי קיים. חמור בהרבה - למרות הקצב הטוב וכמה בדיחות מצוינות, הוא לא סרט מאוד מצחיק. לפתוח את הסרט עם דמות ראשית שמקיאה במפתיע? זה היה בערך מצחיק ב"פיץ' פרפקט", כאן זה סתם מתאמץ.

אז הפרמיס לסרט החדש הוא "אותו דבר, רק עם בנות". בדיוק כשמק וקלי מוצאים קונים פוטנציאליים לביתם, בבית הסמוך עוברת לגור אחווה סטודנטיאלית שנוכחותה הרועשת מסכנת את העסקה. את אחוות "קאפה נו" הנשית מנהיגות שלוש חברות שהתבאסו מההיצע הקיים בשוק מסיבות הקולג' והקימו מועדון משלהן - בלי תחרויות חולצה רטובה, עם ג'וינטים. סלינה גומז, שבניתי עליה כמי שתציל את הסרט, מופיעה בו לשלוש דקות במצטבר, במקומה נתקענו עם קלואי גרייס מורץ, מבאסת כרגיל. ולמה בעצם המנהיגה היא שוב הבלונדינית הרזה עם אפרו-אמריקאית ושמנה מצחיקולה כשוליות שלה? את האחווה הצעירה מלווה כמנטור טדי (אפרון), מנהיג אחוות דלתא סיי לשעבר ומבוגר כושל למדי בהווה. טדי של אפרון הוא גונב ההצגה הרשמי של הסרט הזה, עם קו העלילה הכי עקבי ומצחיק והסצנות הכי מדויקות.

הסרט מתיימר לעסוק גם בענייני תקינות פוליטית, ליברליות ושיוויון בין המינים - דמותו של דייב פרנקו יצאה מהארון מתישהו בין שני הסרטים, והאחווה החדשה מנסה למצוא את מקומה בעולם שכולו סטנדרטים כפולים וסקסיזם. העובדה שהסרט קיבל בעברית את השם "שכנים 2" ולא "שכנות" הוא לא הדבר היחיד שמונע ממנו להפוך להמנון פמיניסטי. כל ניסיון של חמשת התסריטאים לעסוק בנושאים הכה אופנתיים האלה הופך לסוג של בדיחת אבא, וכשמנסים לדבר מגדר - ניכר מאוד שבין החמישה אין אף תסריטאית. הדרך של "קאפה נו כבר" כוללת, בין היתר, שיטות לחימה "נשיות" כמו השלכת טמפונים משומשים על הבית (גם לא מצחיק וגם לא הגיוני - בשביל כל כך הרבה כאלה צריך גדוד נשים עם מחזור מסונכרן) ומסיבת שיזוף בביקיני בחצר (גם סקסיזם, גם שמרנות וגם סטייה כואבת מהאופי של הדמויות בסצנה קצרצרה אחת). הפמיניזם מוצג כמעין מרד נעורים מעיק יותר מאשר כמו אג'נדה שהושקעה בה מחשבה, וחברות האחווה הן לא בדיוק פמיניסטיות כי הן לא בדיוק בני אדם, הן כלי עלילתי עצל עם מוטיבציה ואופי שמשתנה כל סצנה. דווקא היה יכול להיות מעניין לשמוע את קלי והבנות בדיון קצת פחות שטחי על מיניות נשית (בכל זאת, מדובר באישה שהבת שלה משחקת עם דילדו בשמלה של נסיכה) או את מק או טדי לומדים מה זה פריווילגיה, אבל זה כמובן פחות מגניב בטריילר ממשפטים כמו "הן משתמשות במיניות שלהן כנשק!".

תנו לדרוך בשקט

ועכשיו לקיטור מגדרי שונה לגמרי. אחרי סופ"ש ארוך שכולו הזעה על המקלדת, קל לקנא במי שהעבירו אותו בבריזה של הריביירה הצרפתית. מזל שבערך כל ידיעה שלישית מפסטיבל קאן הזכירה לי שאת הריצה מהקרנה להקרנה המבקרות ממין נקבה עושות על עקב גבוה. בשנה שעברה התקשורת רעשה עקב מניעת כניסתן של שלוש נשים להקרנת הסרט "קרול" כיוון שנעליהן לא היו גבוהות מספיק. הפסטיבל ניסה להכחיש, אך נשים רבות שפגשו פנים אל פנים את קוד הלבוש הזה היו שם כדי להכריז "בולשיט".

ליאור אלפנט כתבה בשנה שעברה באתר "פוליטיקלי קוראת" על חוויותיה בפסטיבל, אותו הגדירה כמקום הסקסיסטי והמעמדי ביותר שביקרה בו אי פעם: "הדבר הראשון שאמרו לי לפני שטסתי, הוא שאני צריכה להתלבש יפה – או בתרגום  – לקנות שמלה ועקבים. הובהר לי היטב כי במידה ולא אתלבש 'נכון', לא אכנס לשום מקום – לא למסיבות, לא להקרנות, וייתכן שאף לא למתחם עצמו".

המחאה הצנועה שהחלו כוכבות הוליווד נגד הכלל השערורייתי אשתקד המשיכה גם לפסטיבל 2016. קריסטן סטיוארט תועדה בפסטיבל בעקבים, נעליים שטוחות, סניקרס ואפילו יחפה וקראה לשינוי החוק במסיבת עיתונאים בפסטיבל (על ההאשמות של במאי סרטה החדש, וודי אלן, בניצול מיני של בתו היא פחות ששה לדבר), בעוד סוזן סרנדון הופיעה בנעליים שטוחות וחליפה וג'וליה רוברטס הגיעה לשטיח האדום בעקבים אך הסתובבה עליו בלעדיהן.

הבעיה כמובן לא מתחילה ולא נגמרת בכלל הזה - רק השבוע הופצו ברשת תמונות של רגליה המדממות של מלצרית שחויבה לעבוד על עקבים, בעוד הסקסיזם של עולם הקולנוע, ופסטיבל קאן בפרט, מתבטא בהיבטים מדכאים בהרבה מגובה הנעליים (האחוז הזעום של במאיות שסרטיהן מוקרנים בו, למשל). עם זאת, תמיד נחמד להיזכר שוב שאת כל החרא שהפטריארכיה זורקת עלייך את מצופה לספוג עם חיוך, רגליים מגולחות ועל קצות האצבעות.

תמונות קצרות