אוגי פולמן (ג'ייקוב טרמבלי, "חדר") בן 10. הוא גר בבית יפה עם אמא (ג'וליה רוברטס), אבא (אוון ווילסון), אחותו הגדולה ויה (איזבלה וידוביץ') והכלבה דייזי, מתעניין במדעים ואוהב משחקי וידיאו ואת סרטי "מלחמת הכוכבים". בסך הכל הוא ילד די סטנדרטי, חוץ מהעניין הזה עם הפרצוף. אוגי נולד עם עיוות גנטי בפנים ובילה לא מעט משנות ילדותו בטיפולים, אשפוזים וניתוחים. הוא כבר יכול לנשום ולאכול כמו שצריך, אבל עדיין נראה מספיק שונה כדי להבהיל ילדים קטנים ולבלבל גדולים יותר. "פלא", הסרט החדש על פי הספר שכתבה ר. ג'יי. פלאסיו באותו השם, נפתח רגע לפני שאוגי מתחיל ללמוד לראשונה בחייו בבית ספר, אחרי שנים של חינוך ביתי. הוא אמנם לא מפגר בחומר, אבל מעולם לא היו לו חברים בגילו, גם לא בריון שצריך להיזהר ממנו, וכל זה חדש ומבלבל מאוד.
ל"פלא" יש את כל המרכיבים הדרושים ליצירה מתקתקה עם גיבור מושלם וטהור בתפקיד הראשי ומסר דידקטי ברוח "אל תסתכל בקנקן". ואכן, רצוי לא להסתכל בקנקן אלא לצפות בו במשך קרוב לשעתיים לפני שפוסלים. "פלא" הוא סרט רגיש ומחוכם, שנמנע באלגנטיות מנפילה למלכודות הקיטש טובעניות. יותר מזה, מדובר בסרט מהנה לצפייה כי הוא מעדיף חיוכים ובדיחות על פני טון דרמטי ועצוב. בסופו של דבר, אוגי הוא ילד עם בעיה, בלתי נעימה אמנם אבל לא טרגדיה איומה וסוחטת דמעות. הסרט משכיל להזכיר לנו את זה שוב ושוב שאוגי איננו קדוש אלא ילד רגיל, וכמו כל ילד, גם הוא לפעמים מעצבן ואנוכי. יותר מזה, הוא לא היחיד שיש לו בעיות.
המסר ההומניסטי של הסרט לא מסתפק בסיפור האחד הזה להעברת הנקודה. אוגי הוא לא גיבור יחיד אלא מעין חוט מקשר בין סדרה של גיבורים, שמקבלים כל אחד בתורו את השליטה על הקריינות והנראטיב - ראשון אוגי, אחר כך אחותו הגדולה ובהמשך ילדים אחרים. כולם חמודים ומרגשים, אבל בשבילי המנצח כאן הוא ג'ק, בן כיתתו של אוגי המנהל עמו מערכת יחסים מורכבת לאורך כל שנת הלימודים. הרבה מהקרדיט מגיע לשחקן הצעיר נוח ג'ופ, שהופעתו כאן ובמקביל גם ב"סודות הפרברים", הפכו אותו לאחד השחקנים הכי שובי לב שנראו בקולנוע השנה, בכל גיל. ההורים והמבוגרים בכלל מקבלים פחות תשומת לב, כי בסופו של דבר זה סרט לילדים, להורים ולמחנכים. לא שמבוגרים שאין להם שום קשר לזאטוטים בחייהם לא ייהנו ממנו ואין להם מה ללמוד ממנו, אבל הם קהל יעד משני בלבד.
ריבוי המספרים בסרט הוא לא המצאה חדשה אלא כזו שהופיעה גם בספר, וראויה להערכה הבחירה של יוצריו (ובפרט הבמאי סטיבן צ'בוסקי, "כמה טוב להיות פרח קיר") שלא להוסיף לעלילה סיפור "קולנועי" סטנדרטי. הסיפור כאן לא נבנה ומתעצם עד רגע שיא דרמטי, אלא בנוי כפרקים קטנים, סדרה של מכשולים וחוויות בדרך מהאחד בספטמבר לחופש הגדול. התחושה הנוצרת היא של הצצה אל חתיכה מהחיים של משפחה ואפילו קהילה, כשבסיום השעתיים לצידם אנו מרגישים כאילו פגשנו בעצמנו.
זו כתיבה ששמה דגש על תהליך ועל היומיום על חשבונם של רגעים "גדולים מהחיים". לא שכאלה חסרים כאן, בטח לקראת הסוף, אבל ככלל, יש בסרט הזה משהו טלוויזיוני יותר מאשר קולנועי. זה בכל זאת סרט קולנוע, וככזה, הוא לא יכול להתעכב ולהרחיב כל דמות, ובהחלט ישנם סיפורים ואנשים שהיה מקום ללמוד עליהם קצת יותר. עם זאת, גם הרגעים החלשים והחסרונות של "פלא" דוהים מול החשיבות שלו, כסרט שהיה יכול להראות כמו שעת מחנך אבל זוכר שהוא קודם כל סרט - מבדר וקליל, גם אם לא נטול דמעות.
mako תרבות בפייסבוק