לפני כמה שנים נפלתי בטיסה על "נוכלת בהזמנה". מדובר בסרט נשכח במיוחד משנת 2012, בכיכובם של קולין פירת', קמרון דיאז ואלן ריקמן זצ"ל, רימייק לסרט מהסיקסטיז על פי תסריט שכתבו האחים כהן. שבוע אחרי הצפייה כבר שכחתי את רובו, רק לקח אחד נשאר עימי - לא כל האחים כהן זהב הוא. במיוחד אם התסריט נכתב כחלטורה בשביל כמה גרושים, מבוים ע"י מישהו אחר ו/או הופך לסרט שנים אחרי שנכתב. מאז ג'ואל ואיתן כבר הספיקו להשתתף בכתיבת סרטים של אנג'לינה ג'ולי וסטיבן ספילברג, שזכו להערכה ביקורתית - מי יותר ומי פחות. ובכל זאת, כשראיתי את הפוסטרים של "סודות הפרברים" ועליהם הכיתוב המבטיח "על פי תסריט של האחים כהן", כבר התחלתי לחשוש שהתוצאה תהיה יותר קרובה ל"נוכלת" מאשר ל"גשר המרגלים". בסיום הצפייה כבר כמעט התגעגעתי לסרט הטיסה המחורבן ההוא.
ג'ורג' קלוני הוא אחד האנשים הכי מפורסמים בעולם ושחקן שתמיד נחמד לראות, אבל כבמאי הוא לא הרבה יותר מבינוני. זה לא שהוא אף פעם לא עשה דברים טובים, אבל עדיין אין קייס מספיק חזק לטובתו כדי להצדיק אסון בסדר הגודל של "סודות הפרברים". הסרט אכן מבוסס על תסריט של האחים כהן, שהתקשו להשלים אותו אז החליטו להעביר הלאה. קלוני וגרג הסלוב, שכבר שיתפו פעולה בסרטיו הקודמים של הכוכב-במאי, הדביקו לתסריט הבלתי שלם עוד סיפור בלתי שלם, אולי בתקווה שממינוס ומינוס ייצא משהו ראוי לצפייה. איך אומר הנוער? פחות.
במקום סיפור חדש ומרענן על בסיס שני הכיוונים השונים מאוד, השילוב יצר מפלצת דו ראשית, ששני ראשיה מסתכלים מדי פעם אחד על השני ואז חוזרים לעסוק בענייניהם, כאילו שהשני לא קיים. סיפור אחד מספר על פרבר שקט שתושביו נטרפים לגמרי כשמשפחה כהת עור עוברת להתגורר בה, בכל זאת, אלה שנות החמישים. הסיפור השני הוא על ילד חמוד בשם ניקי (נוח ג'ופה), שמשפחתו יורדת מהפסים אחרי ששני גברים אלימים פורצים להם הביתה. ילדי שני המשפחות אוהבים לשחק מסירות ולנהל שיחות מרוחקות רגשית על דברים קשים. כשהחרא יפגע במאוורר בשני הצדדים, החברות הבינונית אבל החמודה תציע להם נחמה מסוימת.
והחרא אכן פוגע במאוורר ובגדול - אחד סופג הפגנות שהולכות וגדלות מסביב לבית, השני חי בסביבה שלקרוא לה רעילה תהיה אנדרסטייטמנט היסטרי. ההורים של ניקי המסכן הם מאט דיימון וג'וליאן מור (בתפקיד כפול כזוג תאומות - אמא של ניקי ודודה שלו) הם אנשים איומים ובלתי נסבלים שמקבלים הרבה זמן מסך. לא ברור אם כוונת המשורר הייתה שנהנה לצפות בהם אבל הדמויות האלה מגיעות קומפלט עם כל כך הרבה מניירות שאפילו דיימון ומור לא מצליחים ליצוק חן כלשהו לתפקיד. זה לא אומר שאף אחד לא מצליח - אוסקר אייזק מעורר תקוות שווא שדמותו המשופמת תציל (לפחות קצת) את הסרט, אבל נכשלת, בעיקר כי היא לא מופיעה הרבה. הפער בין שני הסיפורים, שבקושי נפגשים והקשר הסאבטקסטי ביניהם קלוש ואפילו טרחני, הופך לכמעט קומי כשהדמות שעד אותו רגע התעסקה רק בדרמה הפרטית שלה זורקת משפט על "הילד הצבעוני", סתם שנדע שהיא יודעת שיש אחד.
כל זה חבל מאוד, הרי יש כל כך הרבה סיפורים על פרברים שחזיתות הבתים המושלמות שלהם מסתירות סודות אפלים וכוונות זדוניות. טים ברטון וג'ון ווטרס היו שם, גם "המופע של טרומן", "פלזנטוויל", "עקרות בית נואשות" או "נשים מושלמות". אך סרטו של קלוני רחוק מהרשימה הזו כמרחק פרבר אמריקאי מתקתק מיס פלאנט איילון. הוא שטוח לגמרי, לא מביא שום אמירה מקורית או מעניינת על הפרברים ועל הגזענות באמריקה, מבטיח ברמיזה אבסורד מהסוג שמזוהה עם האחים כהן אבל לא מקיים. והכי גרוע - הוא כל כך משעמם ומייגע שאתם עוללים למצוא את עצמכם מנקרים בשיאו של קרב אלים ועקוב מדם. יש בסרט הזה כל כך הרבה אלימות, סמויה וממשית, שהיא נעשית לא מרגשת מאוד מהר. הדבר היחיד שמצליח להחזיק את הסרט הזה בחיים של הילד ניקי, שגם בשיאי הטרלול הכי קשים של הסרט קשה לא לדאוג לשלומו ולקוות שבאיזו דרך נס הוא לא יסיים את הסרט כרוצח סדרתי לעתיד. אם לאיתן וג'ואל יתחשק פעם לכתוב ולביים סרט על בחור שהורג בכירים ב-KKK כדי לפצות על טראומות הילדות שלו אני מבטיחה שאצפה בו, אבל את "סודות הפרברים" כנראה שאראה שוב רק על תקן כדור שינה.
mako תרבות בפייסבוק