והרי החדשות ועיקרן תחילה - אנשים שונים חושבים דברים שונים על אותם הסרטים. חלק מהאנשים האלה הם מבקרים קולנוע. בחצי השנה האחרונה תומר קמרלינג ואני כותבים כאן כל שבוע על סרטים שונים, אבל השבוע החלטנו לבקר פעמיים את אותו הסרט, שהוא הגדיר כסובל מ"מחסור נפשע במעוף ויזואלי והיעדר מוחלט של יכולת לרגש" ואני דווקא חיבבתי מאוד. זה לא עימות או טקסט תגובה, רק חוות דעת שנייה.
ולחדשות בהרחבה - אין דבר כזה ביקורת אובייקטיבית באמת, וגם אם הייתה, כנראה שלא בשביל זה משלמים לנו. אז הנה ה"לא אובייקטיביות" שלי: אני גיקית "הארי פוטר" די כבדה, אבל כמו קמרלינג, גם אני לא ממעריצי סדרת הסרטים. הקטע שלי תמיד היה הספרים, שנכנסו בי כדיבוק בגיל 10 וגרמו לי לחפש מקלות עם מראה של שרביט בחצר בית הספר, להתאמן עם חברות על לחשים ולקוות בסתר לבי למכתב מבית הספר לכישוף ולקוסמות. הדיבוק גרם לי לבזבז את דמי הכיס שלי על מרצ'נדייז, לגזור ידיעות מהעיתון, לשמור הכל בקלסר עם ציור של הרכבת להוגוורטס ולשמור עליו כאוצר יקר ערך.
ביום עליית הסרט הראשון הלכתי לצפות בו בהקדם האפשרי. אפילו לא הייתה לי מספיק סבלנות לחכות שתגיע לקולנוע הקטן והעלוב שליד הבית הגרסה דוברת האנגלית, והסתפקתי בדיבוב. האינרציה אפשרה לי לחכות עם האכזבה יום או יומיים, אבל מהר מאוד הגיקית שהייתי כבר אז מצאה יותר מדי שינויים, קיצורים ודברים ש"לא נראו כמו שדמיינתי" שהכעיסו אותה והכריזה בדרמטיות "אני עם זה גמרתי".
'זה' היה במקור סרטי "הארי פוטר", אבל הטראומה הייתה כה קשה שהיא חילחלה לקונספט הכללי של עיבודים קולנועיים לספרים שקראתי ואהבתי. כשהסרט הרביעי יצא הסכמתי סוף סוף לתת עוד צ'אנס, אבל אף פעם לא סלחתי באמת. התעקשתי שכדי לעשות צדק עם הספרים יש צורך בסדרת טלוויזיה, רצוי באנימציה. חלק מהעיבודים הקולונעיים, ביניהם השמיני והאחרון, לא ראיתי עד היום.
את כל זה שכחתי לגמרי במהלך הצפייה ב"חיות הפלא והיכן למצוא אותם", שהתגלה כסרט הראשון ביקום הפוטרי שממש חיבבתי. סביר להניח שהגרסה הטובה ביותר לסיפור הייתה זו שהופצה כערימת דפים כרוכה (אין באמת קשר בין הספר "חיות הפלא" לסרט החדש, לספרון אין עלילה), אבל זה מה שיש וזה דווקא נחמד מאוד. כיף נעים ומחמם לב, עם דמויות מונפשות מתוקות ודמויות אנושיות שהייתי רוצה להכיר הרבה יותר לעומק. כשהבנתי שהסרט עומד להסתיים התעורר אצלי חשש מהסוג ששכחתי שקיים, הסוג שמתחיל להציק כשרואים כמה מעט דפים נותרו לך לקרוא - מה אעשה עם עצמי כשהסיפור ייקטע?
הארי פוטר וחבורתו, כפי שבטח כבר שמעתם, לא מופיעים כלל בסרט, שמתרחש לפני שאפילו ההורים שלהם נולדו. זו הפעם הראשונה שבה נחשפת מחתרת הקסם האמריקאית וגם הפעם הראשונה שהסיפור מוצג מנקודת מבטם של מבוגרים. שנות העשרים הן זמנים אפלים עבור הקוסמים והמכשפות של ניו יורק - קונגרס הקוסמים המקומי (המכונה MACUSA) מתקשה להתמודד עם מעשי הקסם המסתוריים שמעוררים בהלה בעיר. משפחה קריפית עם טעם נוראי בתספורות קוראת לטבוח בקוסמים ומאיימת בדרך לחשוף את סוד קיומם בפני הציבור הרחב.
אל הקלחת הרותחת הזו נכנס ניוט סלמנדרה (אדי רדמיין), חוקר חיות פלא אקסצנטרי שהפליג ליבשת מבריטניה לצורך משימה חשאית. שרשרת טעויות וקלישאות קושרת את גורלו בזה של ג'ייקוב (דן פוגלר), מקומי נטול כוחות קסם שחולם לפתוח מאפייה, וכן בזה של שתי אחיות מכשפות - טינה וקוויני גולדשטיין, הראשונה (קת'רין ווטרסטון) מרירה אך נחושה, השנייה (אליסון סודול) קוראת מחשבות חמודה.
ניוט הוא טיפוס מרגיז כפי שרק אדי רדמיין יודע להיות. לפחות הפעם הוא נכתב מראש ככזה ויש לו הרבה הפתעות חייתיות שיפצו על זה. גם טינה היא דמות די משעממת, על אף לא מעט פוטנציאל. הזוג הכיפי והמעניין יותר הם ג'ייקוב וקוויני, במיוחד הראשון, שסופג בסרט התעללות מתמשכת אבל נשאר עד הרגע האחרון מתוק כפרוסת עוגה. גנבי הסצנות האמיתיים הם כמובן היצורים המופלאים, שבתכלס הם פשוט מעין פוקימונים, גרסאות ביזאריות עם כוחות מיוחדים לדברים שאנחנו כבר מכירים. החמידות/מוזרות של היצורים השונים עוזרת לסרט לגאול את עצמו מפגמי התסריט, צל"ש יימסר במהרה למחלקת האפקטים (אבל חבר'ה, הגזמתם לגמרי עם הסיבובים והפיתולים בשביל הרושם, חלקנו קמנו עם כאב ראש).
נראה שג'יי.קיי רולינג עוד לא לגמרי משופשפת בכתיבת תסריט, הרי זו רק הפעם הראשונה שהיא כותבת אחד לגמרי בעצמה. הסיפור מתרוצץ לכל הכיוונים ופעמים רבות מתקשה לקלוע. רגעים מסוימים - במיוחד לקראת הסוף - שייכים לאגף ה"נו באמת", אחרים סתם משומשים מדי. ולמרות זאת, יש בו חן רב.
הסרט משחזר בהצלחה את תחושת החמימות הכל כך ספציפית של "הארי פוטר", באמצעות שימוש בנוסחה הכימית הפשוטה והגאונית שהיא אצילות + הומור + קורט מבוכה חברתית + התפעלות בשפע. הגיבורים ב"הארי פוטר" תמיד מתפעלים ממשהו - הארי, רון והרמיוני מהעושר וההפתעות של עולם הקוסמים, המבוגרים מאומץ הלב או ממשאלת המוות של הילדים, וכולם האחד מין השני. הרי בעולם שיצרה רולינג, הנפש האנושית, טוב הלב והגבורה חזקים ומרגשים יותר מכל לחש קסמים. גם ניוט וקוויני הם אנשים שכל צעד שלהם טעון במידה מסוימת של התפעמות מהעולם שסביבם, בעוד ג'ייקוב, בחור רגיל ומתוסכל ממעמד הפועלים, מגלה בסרט את הטעם לחיים מחדש. וטינה היא, כאמור, משעממת. קדימה, רולינג, תוכיחי לי אחרת. I Dare You.
דבר נוסף שרולינג עושה כאן שלא בפעם הראשונה, הוא לספר סיפור קורע לב ואפילו אכזרי על ילדות אומללה ומטונפת. כיאה לסופרת אנגלית, היא חוזרת שוב ושוב אל עלובי החיים שהחברה מסרבת לקבל כחלק ממנה, כשאחת הדמויות בסרט היא כמו תמונת מראה מסויטת של הארי פוטר לפני הוגוורטס. מובן שזה בעצם משל חברתי שלרגעים מצליח ממש לזעזע, אך במקרים אחרים זה גם מרגיש כמו הסרט האלפיים של "אקס מן".
מתוק כשמר לו: "מנצ'סטר ליד הים" איטי וקשה אבל לא מאכזב
זוכרים את הידיעה המרעישה בה חשפתי שמבקרים חושבים כל מיני דברים שונים על סרטים? זה קצת לא נראה ככה כשמציצים בביקורות על "מנצ'סטר ליד הים" - עוד סרט שנשמע אנגלי אבל בעצם מתרחש באמריקה. כל שבוע הטוקבקיסטים פה מתעקשים שאני פלצנית שלא מבינה כלום וכל הדברים האלה שאומרים לאנשים שאהבו סרטים כמו "הגננת", והנה צפיתי בסרטו החדש והמהולל של קנת' לונרגן וחשבתי שהוא, שימו לב, רק בסדר. זה ביג דיל כי הבטיחו לי יצירת מופת מדהימה ומטלטלת וכצפוי, יצאתי ממנו מרוסקת רגשית, אבל גם בתחושה החמצה.
שנות אור מפרידות בין הרצון הכפייתי לרצות את הצופים של "חיות הפלא" לבין "מנצ'סטר" שטעמו מר והכאב בו כה מוחשי. לי (קייסי אפלק) הוא גבר שתקן וצנוע המתנזר מקשרים אנושיים, לא כולל קרבות אגרופים מזדמנים בפאב. לאחר שאחיו לוקה בלבו הוא נתלש מחייו בבוסטון אל עיר הולדתו במסצ'וסטס, ששמה כשם הסרט. בעקבות מות האח נדרש לי לקחת על עצמו הרבה יותר אחריות מכפי שהוא מעוניין, והוא מעוניין במעט מאוד כתוצאה מטרגדיית עבר מזוויעה. בין אם ירצה בכך או לא, הגבר השבור נדרש לתפקד כאפוטרופוס לאחיינו בן ה-16, פטריק (לוקאס הדג'ס). היתום הטרי הוא כל מה שתיכוניסט חולם להיות והוא עמוס בקשרים ובפעילויות עד רמת הבולמוס - שתי נבחרות ספורט, להקה, חיי חברה ואהבה עשירים, ובכל זאת הוא לא ממהר לחשוף צדדים פגיעים ועמוקים בנפשו בפני אחרים. זאת כנראה מחלה גנטית של המשפחה.
המפגש המחודש בין השניים, שהיו קרובים למדי כשפטריק היה צעיר יותר, הוא מתכון לאסון, ואכן נוצרות בעקבותיו הרבה סיטואציות מצחיקות-קורעות לב. בכלל, "מנצ'סטר" מתעקש למצוא את המצחיק גם במקומות אפלים ונמוכים, מה שהופך את הצפייה באסונות הנערמים לפחות מעיקה ממה שהייתם מצפים שתהיה. הדמויות עגולות ואנושיות מאוד, הדיאלוגים שנונים, המשחק פנטסטי (תצוין לטובה מישל ווילאמס שמפציצה בכל הכוח במעט הסצנות בהשתתפותה).
התסריט כתוב לכאורה על פי כל הכללים, אבל שומר לעצמו את הזכות להשתעשע בהם. הוא סמלי, מדויק ומחודד, מונע מהסיפור לגלוש לקיטש בעזרת הקסמים שהם הסאבטקסט והאנדרסטייטמנט. על אף שלונרגן מקפיד להימנע מגאולה מאולצת ומתהליך בלתי ריאליסטי, ברמה הקולנועית זו איננה דרמה ריאליסטית יבשה ומדכאת, ועל כך יעיד הפסקול הקלאסי-אופראי שהופך את הסיפור האמריקאי הקטן הזה לטרגדיה אוניברסלית עצומת מימדים. אז מה בכל זאת חסר לי?
ברור לי לגמרי למה לונרגן עושה מה שהוא עושה, אבל הבחירות שלו הן בהחלט לא משהו שמתאים לכולם. הוא בוחר לספר דווקא את סיפורו של אדם מרוסק ורדוף, כזה שנמנע מהתמודדות אמיתית עם הכאב העצום שהוא נושא עימו לכל מקום. שוב ושוב מנסות דמויות שונות לנער אותו, אבל טעויות העבר הפכו אותו לאבן. הוא כן עובר תהליך מסוים בתקופת הזמן המתועדת, אבל לא מספיק, וכמוהו גם פטריק לא מתמודד לעומק עם מגרעותיו וכאביו שלו. למה בעצם להפסיק את הסיפור איפה שהופסק? האם אחרי שעתיים ומשהו עם האנשים האלה, אנחנו אמורים להסתפק בתהליך חלקי? אולי.
זה כנראה מה שלורגן רוצה שנעשה - נבין שהעולם לא נראה כמו בסרטים, שהשינוי הוא איטי, קשה, לפעמים בלתי אפשרי לחלוטין. אתם לא חייבים לאהוב את זה, אבל זה לא הופך את הסרט לאכזבה מוחלטת, הרי יש בו כל כך הרבה דברים טובים שיפצו. כן, אני יודעת, לסרט יש דירוג כמעט מושלם ב-"Rotten Tomatoes" וכמעט כל הקולגות שלי מאוהבים בו, אבל אני הסתפקתי בהערכה בלבד. ההמלצה שלי - לכו לצפות, אבל הנמיכו ציפיות מראש.