24 סרטים חדשים ובלעדיים לנטפליקס עלו לספריה של אימפריית הסטרימינג מתחילת 2017. חלקם נתפסו כאירוע קולנועי שהתפלח בבתי הצופים, אחרים משכו באזז שאולי לא היה מנת חלקם אם היו מתעקשים על המסך הגדול. רובם פשוט נעלמו בנבכי הספרייה, בלי קידום משמעותי מצד השירות, ספק בגלל ההשתייכות לז'אנר שוליים וספק בגלל איכותם. "ג'סיקה ג'יימס המופלאה" הוא לא ה"אוקג'ה", "מכונת קרב" או "עד העצם" הבא, גם לא "סנדי וקסלר". הוא לא יהפוך לשיחת היום ולא יעלה מחדש את הדיון הטחון על דק על השפעותיה של נטפליקס על תעשיית הקולנוע. האמת, מבין כל הנ"ל, זה הסרט שהכי מתאים לצפייה ביתית.
זה לא סרט פסטיבלים אבל גם לא משהו שיתפוס בהקרנות מסחריות מי יודע מה. אין בו כוכבי ענק, הסיפור וההפקה צנועים במידותיהם והבמאי, ג'ים סטראוס ("גרייס איננה", "People Places Things") מנוסה אך לא ממש מוכר. זאת בעצם סדרת נטפליקס טיפוסית על ניו יורקית צעירה וקולית שבמקרה נוצרה בפורמט קולנועי ונרכשה ע"י החברה רק אחרי שכבר נוצרה. הקאץ' היחיד בשידוך הזה הוא הבלבול המתבקש עם כותר מדובר אחר בספרייה, סדרת הקומיקס האפלה "ג'סיקה ג'ונס". תוסיפו למשוואה גם את "קימי שמידט הבלתי-שבירה" וזה נהיה כבר ממש מבלבל.
ג'סיקה ג'יימס היא מחזאית שאוספת מכתבי דחייה מקבוצות תיאטרון ובינתיים מעבירה סדנאות תיאטרון וכתיבה לילדים. בעצם, ג'סיקה ג'יימס היא ג'סיקה וויליאמס, קומיקאית ושחקנית שאתן עלולות לזהות מ"הדיילי שואו" ומהפרקים ב"בנות" שהאנה עבדה בכתיבת תוכן שיווקי. בניסיון להתאושש מפרידה טרייה, היא נענית לניסיונות השידוך של חברתה טאשה (נואל וולס מ"Master of None") ומתחילה להיפגש עם בון (כריס או'דאוד), גרוש טרי ומפתח אפליקציות. זהו בערך. הסיפור די בסיסי - קצת עבודה, קצת רומנטיקה, קצת חלומות מוזרים של ג'סיקה על מפגשים מקריים עם האקס החתיך. אין כאן הרבה דברים שלא ראיתם קודם בסדרות וסרטים אחרים על מילניאלים עם שאיפות אמנותיות ונטייה לנרקיסיזם, אבל זו צפייה קלילה וכיפית.
בסצנת אחת מבקשת המורה מהתלמידים שיעצמו עיניים וידמיינו את עצמם במכונית עם אמא ואבא וילד אחד מציין "להורים שלי אין מכונית". הוא מחליט לדמיין את המשפחה בתוך פרארי, אך כשג'סיקה ממשיכה ומסבירה שאב המשפחה מודאג בענייני כספים והאם מוטרדת מכך שתצטרך להפסיק לעבוד בקרוב, הילד מוסיף "אה, לא ידעתי שהמצב כל כך קשה, נראה לי שכדאי שנמכור את הפרארי". זה סרט על דימיון בערך באותה המידה כמו שהוא על התאהבות או או על קריירה מדשדשת בתחום בלתי יציב. אין כאן ייפוי מציאות, אלא הצהרה שיופי קיים בעולם וכדאי להעריך אותו, גם כשאת מובטלת ושבורת לב, גם כשהדוש התורן מפסק רגליים בסאבווי ותופס שני מושבים. גם בבימוי יש טאצ'ים של יצירתיות וסוריאליזם (מטאל במסיבה לקראת לילה, מישהו?), אבל היה אפשר עוד קצת.
"ג'סיקה ג'יימס" הוא לא בדיוק קומדיה רומנטית, אבל עלילת הרום-קום שלו היא מהחמודות שנראו בשנים האחרונות. הקשר בין ג'סיקה ובון נבנה בהססננות ובצעדים קטנים, במודעות בלתי פוסק לסכנה שבו. זה כבר לא דבר נדיר, אבל לא הרבה התהליך הזה נכתב בצורה שהיא גם אותנטית וגם לא מרגיזה. האמת שג'סיקה היא כן בנאדם מרגיז מאוד לפעמים, אבל לוויליאמס יש מספיק חן וכריזמה כדי לשרוד את זה בכבוד. היא מרוכזת בעצמה, היא משקרת ומעליבה כדי לפצות על חוסר ביטחון ואין לה פילטר, אבל היא גם מצחיקה, חכמה ופשוט דמות שכיף להיות במחיצתה. אז נטפליקס, אולי תעשו "Dear White People", תרימו טלפון לבמאי-תסריטאי ותזמינו דחוף עוד 12 פרקים?
mako תרבות בפייסבוק