מדי פעם במאי מפורסם צריך השלמת הכנסה ומביים פרסומת בדמות סרט קצר. ווס אנדרסון שיתף פעולה עם חברות אופנה, ספייק ג'ונז הרים לבושם חדש ומרטין סקורסזה הקפיץ את סקרלט ג'והנסון ומתיו מקונוהיי ל"סרט קצר" בשחור לבן שהוא בכלל פרסומת לבגדים. אם היו מספרים לי ש"פצצה אטומית" הוא בעצם קמפיין בדמות סרט ארוך למותג וודקה מוכר, הייתי מאמינה. בישיבה עם הלקוח הציג הקופירייטר את הקריאייטיב כך: רגע לפני סיום שנות השמונים, מרגלת לוהטת בביריות ומעיל ארוך יוצאת למשימה סודית בברלין. שם, היא נהנית מהדרינק הקבוע שלה בברים ומועדונים אופנתיים או בחדר מלון מעוצב ברוח התקופה. היא יוצאת מאמבט קרח כשרק חתכים ומכות מקשטים את גופה העירום ומיד מוזגת לעצמה כוס של המשקה האהוב, עם קרח, תמיד עם קרח, כשהתווית פונה אל המצלמה - אבל קצת באלכסון, שיהיה אלגנטי. "מה לגבי עיצוב?" ישאל הלקוח. "תקופתי. הרבה נאון וגרפיטי", תשיב המעצבת.
במציאות, מדובר בעיבוד לרומן גרפי בשם "The Coldest City", שכתב אנטוני ג'ונסון ואייר סם הארט ב-2012 וכמעט מיד הוכרז כי יהפוך לסרט. שרליז ת'רון היא לא רק הכוכבת, היא גם המפיקה שרכשה את הזכויות וקידמה במשך שנים את הפרויקט. הבמאי, דיוויד ליץ', נחשב לבמאי הנוסף של "ג'ון וויק" למרות שלא זכה לקרדיט רשמי עליו, אז כצפוי סצנות האקשן של "פצצה אטומית" מסוגננות, ארוכות ומורכבות. הגיבורים מתגוששים כמו דמויות במשחק מחשב, מדממים אבל ממשיכים עוד ועוד תוך שהם משחיתים דירות מלאות פריטי וינטאג' מהתקופה. וכדי שעלילת הריגול על רקע המלחמה הקרה לא תיצור סרט קר מדי, הקור הושמט מהכותרת והוספו אלמנטים שיחממו קצת את האווירה - רומן לסבי, מוזיקת אייטיז, צבעים בוהקים וכוכבים כמו ג'ון גודמן, ג'יימס מקאבוי וסופייה בוטלה ("המומיה" ו"קינגסמן: השירות החשאי") בתפקידי המשנה.
כמעין הפקת אופנה בניחוח אלכוהול, "פצצה אטומית" מספק את הסחורה, אבל בכל הנוגע למקוריות או לסיפור הוא בינוני ומטה. הסרט מלווה סוכנת של ה-MI6 עם כישרון לשפות ולמכות, לוריין ברוטון (ת'רון בלוק שנשדד מסולנית להקת בלונדי, דבי הארי), שנשלחת לברלין, לאתר רשימת סוכנים גנובה לפני שתיפול לידיים הלא נכונות. יש לה גם כמה מטרות נוספות - איסוף גופתו של סוכן עמו ניהלה קשר אינטימי בעבר ובדיקת נאמנותו של מנהל התחנה בעיר (מקאבוי עושה פאדיחות).
תמצאו כאן את כל חילופי התפקידים והנאמנויות המצופים מסרט על המלחמה הקרה, וכיוון שמישהו החליט לספר את הסיפור בדיעבד, בחדר החקירות, גם העלילה הצפויה והבלתי מעניינת בעליל הזו נלעסת עבורנו פעמיים. אין כאן שמץ אלגנטיות או מיסתורין - כל מה שעלול לבלבל מוסבר באופן מאולץ והשחקנים מחצינים רגשות כמו בהצגה בגן ילדים. כל זאת ועוד נמשך כמעט שעתיים ומרגיש הרבה יותר, כי בהוליווד פשוט שכחו איך מביימים סרט של 90 דקות.
מותחנים וסרטי אקשן יכולים להסתדר גם בלי סיפור טוב, בטח כשיש להם צד ויזואלי מפותח. באמת יש ב"פצצה אטומית" כמה סצנות מגניבות שיצדיקו את קיומו עבור חלק מהצופים ות'רון היא כוכבת אקשן מלהיבה וקולית, גם אם כאן היא נאנחת וגונחת יותר מדי תוך כדי לחימה. הבעיה היא שכשאין מכות הסרט פשוט משעמם. כל מפגש של מקאבוי ות'רון מרגיש כמו מריחת זמן, הדמות של בוטלה כה נואשת לעזרה ולתשומת לב שהיא מעוררת מידה של אי נוחות וחדר החקירות הוא הזדמנות מעולה להפסקת פיפי.
הקטעים האווירתיים אולי מאולצים ומצועצעים, אבל יותר מעניין לבהות בצעירים רוקדים ברייקדאנס מאשר לשמוע את טובי ג'ונס צועק בפעם המאה "איפה הרשימה?!". האירוע ההיסטורי הקטן והשולי שמתרחש ברקע - מחאות ענק לקראת נפילתה של חומת ברלין - הוא כמובן לא יותר מקישוט, ולמרות שלוריין מכריזה בתחילת הסרט שהיא לא בעניין של "סיור לתיירים", כל תייר ישראלי שביקר באזור אלכסנדרפלאץ יזהה חצי מהלוקיישנים בקלות. כדי שלרגע לא נשכח שאנחנו בברלין בשנת 1989, שולבו בתסריט כל הלהיטים המתבקשים והנדושים, מ"99Luftballons" דרך "I Ran" (בסצנת בריחה, למה לא), "Blue Monday", דיוויד בואי ועד "London Calling" (שבכלל מתנגן בסצנה המתרחשת בפריז).
ת'רון מספרת בהתלהבות לכל מי שישאל שהסרט פמיניסטי ונועז, מעין מוצר משלים ל"וונדר וומן" שמוכיח את יכולתן של נשים להוביל סרטי אקשן מבוססי קומיקס. חבל שהאידיאולוגיה הסתיימה בשלב הליהוק ולא באה לידי ביטוי גם בעיצוב התלבושות או בצילום. זה לא שאישה לא מסוגלת לכסח את האויבים שלה עם איפור מודגש כמו שממש לא חסרה לנו עוד גיבורת אקשן בביריות ועקב גבוה, שמבלה יותר מדי דקות מסך באמבטיית קרח ו/או בקומבינזון קטנטן. והרומנטיקה החד מינית? יותר כמו פרסומת לבושם, עם שיער שנופל "באגביות" על השפתיים ומבטים מצועפים לרוב.
ואם כבר סרט תקופתי שבו הגיבורה מגיעה לבירה אירופאית
באיחור מסוים צפיתי השבוע בסרט האנימציה "לרקוד", שעלה למסכים לפני כמה שבועות. ההתחלה הייתה די בינונית אבל בסופו של דבר הופתעתי ממנו לטובה. הסרט מתרחש בסוף המאה ה-19 בפריז, אז מגיעים אל העיר פליסי וויקטור, שנמלטו מבית יתומים כפרי. היא חולמת להפוך לרקדנית בלט, הוא לממציא. רצף של צירופי מקרים מביא את פליסי אל האקדמיה למחול, שם מבלבלים אותה עם צעירה עשירה ומאפשרים לה ללמוד ולהתאמן לקראת אודישן לתפקיד חשוב.
זה לא סרט מושלם, כמובן: יש לא מעט קיצורי דרך והשטחות (אין צורך להתאמן שנים בשביל להגיע לטכניקה מושלמת אם יש לך תשוקה ומרץ), מערכת היחסים בין זוג הגיבורים די מבאסת (אני אוהב אותך וגם בחור חיובי אז את חייבת לאהוב אותי בחזרה, ביץ'), האנימציה לא ברמה של החברות הגדולות וקצת מביך לראות קטע מ"מפצח האגוזים" לצלילי שיר של קרלי ריי ג'ספן. ובכל זאת, מומלץ לחובבי אנימציה, להורים ולבנות גילה של הגיבורה. בסופו של דבר, עם כל הבעיות, מדובר בסרט רגיש, אנושי, נוגע ללב וחמוד מאוד.
mako תרבות בפייסבוק