מיהו בעצם קהל היעד של "רצח באוריינט אקספרס" 2017? התשובה המתבקשת היא "אנשים שאוהבים דברים בריטיים". לא דברים מאנגליה, דברים "בריטיים". הם יראו כל דרמת תלבושות היסטורית על משפחת המלוכה, מתים על סדרות אדונים ומשרתים, בעיניהם ג'יימס בונד זה שיא הקלאסה וגן עדן הוא מסיבת תה ענקית. הם נוסעים ללונדון פעם בכמה שנים וקונים בחנות המזכרות צלוחית עם תמונה מהחתונה של וויליאם וקייט. גם לאגתה כריסטי מקום של כבוד בלבם, תעירו אותם באמצע הלילה והם יצעקו מיד "המשרת הוא הרוצח!". יום יציאתו של עיבוד חדש לספר הקלאסי של כריסטי הוא עבורם יום חג, וזה עוד לפני שהם עיינו ברשימת הבריטים שמשתתפים בו: קנת' בראנה! אוליבה קולמן! ג'ודי פאקינג דנץ'!
הצפייה בגרסה החדשה בכיכובו ובימויו של בראנה מזכירה ביקור בחנות פורצלן. הכל נקי ובוהק כאילו נמשכה עליו שכבה של לקה. אוכל נאה מוגש בכלים נחמדים, השפמים מסורקים ואיפור העיניים מושלם. אם לסרטים היה ריח, הסרט הזה היה מריח כמו הבושם שקניתם לדודה לחג. בתוספת ניחוח קלוש של קפה, מי זוכר שגופות מריחות רע? למקרה שהצלחתם לחיות עד עכשיו בלי לגלות מה יש ב"רצח באוריינט אקספרס" מלבד ממוות ורכבת: הבלש הטוב בעולם הרקול פוארו מסיים משימה במזרח התיכון של 1934 (ירושלים העתיקה נראית כמו מתחם בדיסנילנד) ויוצא אל הדרך לתעלומה הבאה, אליה הוא דוהר ברכבת שמנהל חברו הדוש אבל שרמנטי, בוק (טום בייטמן). ברכבת נוסעים שונים ומשונים, בהם אומנת צעירה וסקרנית (דייזי רידלי), רופא צעיר המושך תשומת לב בשל צבע עורו (לזלי אודום ג'וניור), טיפוס מפוקפק (ג'וני דפ) והעוזר שלו (ג'וש גאד), גברת המחפשת האסבנד עשיר (מישל פייפר) ונוסעת מלכותית אחת (ג'ודי דנץ'). אחד מהנ"ל יסיים את הנסיעה ללא רוח חיים וכל הנוסעים שחלקו איתו קרון חשודים, אך הבלש מתקשה לחבר את הרעיות והעדויות הסותרות לכדי תשובה ברורה וקוהרנטית. כשזו תתגלה, היא תערער את הדרך בה פוארו ראה את העולם עד אותו רצח משונה.
החולייה חלשה בקאסט האולסטארס הזה (שכולל גם את ווילם דפו, פנלופה קרוז ודרק ג'קובי) הוא דפ, שנראה כבוי במיוחד, כנראה כי לא הרשו לו לשחק שוב את ג'ק ספארו. עם זאת, התפקיד הדהוי שלו מבאס פחות את הסרט כולו מאשר דמות הגיבור והבלש. מוטב אם קנת' בראנה היה מתמקד בבימוי או במשחק ולא מפספס בשתי החזיתות במקביל. פוארו תמיד היה טיפוס אקצנטרי ותמיד נותנים אותו לבריטים במקום פשוט ללהק כבר בלגי או צרפתי, אבל בגרסה הזו הוא לא מספיק מצחיק, לא מספיק אנושי ומביך לשמוע אותו אומר מילים אקראיות בצרפתית. היה פה ניסיון קלוש להפוך אותו ליותר מסתם בלש משופם שבעזרת ההיגיון וה-OCD שלו מזהה בקלות כל פרט חריג בזירת הפשע, אפילו להפוך אותו לדמות קצת טרגית. זה לא הצליח. הוא מודד את גודל הביצים בארוחת הבוקר, הוא מדבר לעצמו, אומר את המובן מאליו ואת הסאבטקסט ובאופן כללי, הוא די מעצבן.
יש לציין שאין בסרט הזה כמעט אף שחקן שלא משחק טיפה יותר מדי, אבל לרובם יש תירוץ עלילתי שמאפשר את זה, לשני הנ"ל אין. ועדיין, נסיבות מקלות או לא, האחרים מצליחים להראות אנושיים ולגעת ללב גם בסביבה הסטרילית הזו, במיוחד מישל פייפר וג'וש גאד, שני שחקנים מצוינים שמגיע להם יותר מהטייפקאסט שהוליווד הדביקה להם. גם ווילם דפו מצוין, אבל מה חדש בעצם. בראנה מביים את אגתה כריסטי בערך כמו שביים את "סינדרלה" ב-2015, עוד סרט על פי סיפור ממוחזר שאף אחד לא ממש רצה - שטוח, מתנחמד, תיאטרלי, אבל עם שחקנים טובים שמצליחים איכשהו לצאת בסדר, למרות המניירות. אין בסרט הזה טיפה של תחכום, אבל הוא נעים לעין וגם לא מעיק או משעמם, קרוב לשעתיים שעוברות מהר ונשכחות באותה המהירות.
mako תרבות בפייסבוק