זה לא קרה בלילה אחד: לאן נעלמה הקומדיה הרומנטית?

פעם בשנה ולפעמים יותר, אני יוצאת מסרט נרגשת וטובת לב, מחכה להמליץ לחברותיי וחבריי על הסרט שראיתי. מהר מאוד אני מגלה לדאבוני שכל המלצה צריכה להגיע עם אזהרת צריכה, כאילו לא מדובר בסרט אלא בחפיסת סיגריות: "מוצר זה עלול להכיל רומנטיקה". בכל פעם שמגיעה לאקרנים הציפור הנדירה והנכחדת שהיא קומדיה רומנטית ברמה גבוהה, ממהרים לספר לי שאל לי להתפתות לה, שלא תחדיר לראשי רעיונות שמרניים ומיזוגניים. ממש השבוע הוכנס סרטה החדש של רמה בורשטיין, "לעבור את הקיר" לשורה אחת עם הפרסומת של "גולדסטאר" כיוון שהוא מציג גיבורה המעוניינת להינשא.

כבר כמה וכמה שנים שהקומדיה הרומנטית היא ילדת הכאפות של עולם הקולנוע. היא מסווגת לעיתים כז'אנר שנפטר בשיבה טובה ולפעמים כגילטי פלז'ר של נשים שטחיות והומואים שצופים באירוניה. אפשר לכתוב דוקטורט על כל הגורמים שהובילו למצב הזה, אבל לפני שאנסה לתמצת אני רוצה להציץ בנקודת ההתחלה: "זה קרה לילה אחד" של פרנק קפרה מ-1934, הסרט הראשון אי פעם שזכה בחמשת פרסי האוסקר החשובים ביותר (סרט, במאי, שחקן, שחקנית ותסריט).

סיפור האהבה המשעשע היה החלוץ של קומדיות הסקרובול, שהתפתחו לקומדיה הרומנטית המודרנית, והוא נחשב עד היום לקלאסיקה שאף קורס על תולדות הקולנוע אינו שלם בלעדיה. בהיכל התהילה שמור מקום גם ל"סיפור פילדלפיה", "החנות מעבר לפינה", "נערתו ששת" ואחרים. קאט ל-2016 - הסרט הרומנטי המצליח של השנה הוא "ללכת בדרכך", שהוא בכלל יותר דרמה מרום-קום.

נקודת השבר של הקומדיה הרומנטית הגיעה לפני בערך עשור. בשנות ה-80, ה-90 וה-2000 הז'אנר אולי לא היה הכי מוערך או רווחי, אבל הפס הנע המשיך לשדך כוכבות נאות לחתיכים שמבוגרים מהן ב-5 עד 30 שנה. הלהיטים נעשו קלישאתיים, צפויים וממוחזרים וההטרו-נורמטיביות הקיטשית כבר לא התאימה לקהל, שחי רומנטיקה חדשה – להט"בית, פוליאמורית או סתם רגעית, כזו שאין בה "האחד בשבילי" או שידוכים משמיים.

אבל רגע, גם "מהיר ועצבני" הוא פרנצ'ייז קלישאתי וממוחזר, ובכל זאת תמיד יש לו קונים, כמו גם לשלל שכפולי אקשן וסרטי גיבורי-על נוסחתיים. זה כנראה קשור לעובדה שהוליווד מעדיפה להשקיע היום בסרטים גדולים, יקרים ועתירי CGI ולא בסיפורים צנועים על בחורה שפוגשת בחור. הקומדיה הרומנטית הטלוויזיונית התפתחה בזריזות לכדי ז'אנר מבוקש, לוהט ומתוחכם שמילא את מקומה של זו הקולנועית. אבל אולי גם למגדר של קהל היעד יש קשר לזה? 

איכס, בנות

בטור דעה שפורסם בשבוע שעבר ב"גלובס" הסבירה אורנה רודי, מומחית לשוק העבודה, כי אחד הגורמים לירידת קרנו של מקצוע השיווק הוא העובדה שבישראל "רוב העוסקים בתחום הן נשים, מגמה שלבדה מספיקה כדי לחבל בתדמיתו של כל מקצוע". מכעיס, אבל נכון. תחומים ועולמות תוכן המזוהים עם נשים נוטים להיחשב לא יוקרתיים ולא חשובים, בעוד שילוב של נשים במקצוע מסוים גורם לא פעם לירידת המשכורות בו. זה לא כך בכל התחומים, אך זה בהחלט כך בקולנוע.

זה מתחיל בכינויים מקטינים כמו "נערת תסריט" או "נערת מים" על סט הצילומים, ונגמר בכמות נמוכה של במאיות מצליחות בהוליווד. אם כבר שכרו אותך לביים סרט סוג א', סיכוי סביר שמדובר בסיפור אהבה שפונה בראש ובראשונה לקהל של נשים ונערות. אם תצליחי מספיק, ייתכן שאת הסרט הבא בסדרה יקבל איש מקצוע שנולד עם כרומוזום Y, כמו במקרה של "דמדומים" ו"חמישים גוונים של אפור".

רודי הכריזה בדיון שהתפתח בתגובות שכל מי שמבינה דבר או שניים בשיווק יודעת שלמכור מוצר יוניסקס במיתוג נשי פוגע במכירות, בעוד מיתוג גברי זה סבבה לגמרי - עוד טיעון נכון ומדכא. היום קשה יותר למכור להמונים סרט על אישה שמתעסקת בנושא "נשי" לכאורה כמו מערכות יחסים, ואם כבר יש אישה נעדיף להלביש אותה בבגד גוף ועקבים ונשלח אותה לאיזו הרפתקה עם עוד שלושה-ארבעה גברים.

בדיסני כבר למדו שעדיף למתג סרטי נסיכות בשמות עקיפים כמו "פלונטר" ו"לשבור את הקרח" במקום "רפונזל" או "מלכת השלג", כשבמקביל המותגים הלכאורה-גבריים של התאגיד, סרטי מארוול ו"מלחמת הכוכבים", מעדיפים לוותר על נתח מההכנסות ובאופן עקבי משמיטים את גיבורות הסרטים ממדפי המוצרים הנלווים והצעצועים.

זה לא שהז'אנר לא ידע הרבה לפני קריסתו מי צופות בו ומי בזים לו. בסרט "איך להיפטר מבחור בעשרה ימים" מ-2003, אחת האסטרטגיות שנוקטת קייט הדסון בניסיונותיה לגרום למתיו מקונוהיי לזרוק אותה היא לקחת אותו למרתון "צ'יק פליקס". הבחור נראה מבועת מתגובת הצופות הנלהבות ל"מיסטיק פיצה" - סרט איכותי לכל הדעות, יותר מזה שהוא עצמו מככב בו.

אממה, מסתבר שהחיים קצת יותר מורכבים. ילדים ממין זכר מתעקשים לשיר שוב ושוב "Let It Go" ואפילו לבוא לגן מחופשים למלכת קרח עם שמלת נצנצים תכולה. עיתונאית שביקשה לשחזר ב-2014 את טכניקות ההברחה מ"איך להיפטר מבחור בעשרה ימים" גילתה שלבן זוגה לא רק שממש לא מפריע לצפות ב"הר ברוקבק" ו"יש לך הודעה", הוא אפילו מכיר אותם מספיק כדי לדקלם משפטים מהזיכרון. אגב, את "קלולס" הכה אהוב ראיתי בפעם הראשונה רק אחרי שהחבר שלי דאז, בן 17 עם חיבה למטאל ולסדרות אנימה אלימות, צעק עליי "זה סרט מדהים, אנחנו חייבים לראות".

זהירות, פטריארכיה

הקומדיה הרומנטית של העשורים האחרונים אמרה לא מעט דברים בעייתים, בלשון המעטה, על יחסי גברים ונשים. היא רמזה שאישה ללא גבר היא כישלון ושגבר אמיתי מלהטט בין בחורות גנריות עד שהוא פוגש את האחת. היא הבטיחה לנו שמעבר לפינה מחכה לנו האביר על הסוס הלבן ושניזהר מאוד מאוד לא להבריח אותו כשיגיע, עם ההיסטריה והישירות שלנו. היא התעקשה שאהבת אמת תנצח אפילו את העובדה שהגבר שלך חתיכת דושבאג, ומה זה משנה אם הוא שבר לך את הלב או זילזל במה שאת חושבת על העולם, יש מצב שהוא פשוט צודק ותכף תביני את זה. רגע, רק "העשורים האחרונים"? כבר בראשית ימי הסקרובול אמרו לנו דברים כאלה, אבל זה כנראה יותר נחמד כשזה קורה לגברת בחליפה מחויטת וכובע תואם מאשר לקייט הדסון בחולצת בטן, או כשהתסריט אשכרה מצחיק.

ראיתי בחיי הרבה דברים קשים: בת ים מוותרת על קולה היפהפה בשביל לפגוש את הנסיך; מריל סטריפ מזייפת שירי אהבה לפירס ברוסנן; סנדרה בולוק מעמידה פנים שהיא ארוסתו של בחור בקומה ובכל זאת משיגה את אחיו החתיך; אמנדה ביינס דוחפת טמפונים לאף; וקתרין הייגל. כל כך הרבה קתרין הייגל. גדלתי עם שתי אחיות ואם חובבת קומדיות רומנטיות, כך שלפני הנשיקה הראשונה שלי כבר הספקתי לראות לפחות שבע פעמים את "תפוס את הכלה" ועוד עשר פעמים את "החתונה היוונית שלי". וכן, כמו המיינסטרים כולו, גם אני הגעתי למיצוי מוחלט של הז'אנר בערך ב-2007.

זמן מה אחר כך הבנתי שזה חסר לי. לא בהכרח הנוסחה המשעממת שבה זוג ששונא אחד את השני מתאהב עד כלות ורודף אחד אחרי השני לשדה התעופה, אלא סרט קליל עם סוף טוב וכתיבה בלתי מביכה. אהבתי את "ידידים פלוס", רום-קום היזיזים עם ג'סטין טימברלייק ומילה קוניס. הפסקתי להעמיד פנים שאני לא רוצה לראות את "עשרה דברים שאני הכי שונאת אצלך" וצפיתי אינספור פעמים ב"החופשה" המתקתק.

יותר מזה: הבנתי שלעיתים קרובות גם בסרטים פגומים או סתם מטופשים יש צדדים חיוביים (על "מאמא מיה" עדיין אין לי שום דבר טוב להגיד). אני לא רומזת חלילה שדין "הדירה" של בילי ויילדר - מהסרטים האהובים עליי אי פעם, כדין "27 שמלות". לפעמים ה"ברידג'ט ג'ונס בייבי" של העולם גורמים ל"יומנה של ברידג'ט ג'ונס"ים להיראות רע מכפי שמגיע להם.

התקווה שבאסון

מה שמחזיר אותי ל"לעבור את הקיר", או ל"אסון מהלך" מ-2015. שניהם היו מהנים מספיק עבורי כדי שארגיש צורך לסנגר עליהם שוב ושוב. זו לא מלאכה קלה ונעימה, כי כמו שאמרתי, יש איזה אלפיים סרטים בז'אנר שבאמת טבולים היטב במיזוגניה או סתם שמרנות. אבל האם כל סיפור שנגמר בנשיקה ומציית לפחות לחלק מכללי הז'אנר הקלאסיים חייב להיות כזה? עלילה רומנטית היא אמצעי תסריטאי קל ומהיר להשגת הזדהות וקתרזיס, כך שאפשר להשתמש בה כדי לספר המון סיפורים על דברים אחרים לגמרי.

"לעבור את הקיר" הוא סרט על משבר אמונה ועל שיברון לב כמו שהוא סיפור על אישה שרוצה להתחתן. "אסון מהלך" הוא סרט על היכולת לשנות את חייך לחיוב כשהרומן הוא רק הטריגר. לפעמים נראה שכדי שסרט רומנטי ייחשב "לא בעייתי" עדיף שהגיבורה תעדיף את חיי הרווקות, אבל השנה יצאה קומדיה רומנטית שעושה בדיוק את זה - "המדריך לסינגלס" המטופש אך סימפטי - ולא ראיתי אף אחד מהלל אותו על זה.

אהבה וזוגיות הם נושאים שמטרידים ברמה כזו או אחרת כמעט את כולם, ולא נראה סביר שסרטים שעוסקים בהם בטון חיובי ימשיכו להיחשב לביזיון קולנועי. זה רק עניין של זמן עד שהקומדיה הרומנטית הקולנועית תחזור ובגדול, והיא כנראה תידמה יותר לסדרות כמו "האקסית המטורפת" ו"קטסטרופה" מאשר ל"קייט וליאופולד". עד אז, שיהיה לכם בכיף עם העלילות הרומנטיות של "קפטן אמריקה", "ת'ור" ו"איירון מן", שמעתי שיש שם ניואנסים עדינים ושוויון מגדרי מעורר השראה.

עוד במאקו תרבות:

• הגליץ' של ONE: שינה עדויות והציג תקיפה מינית כידיעת רכילות משעשעת
• "היא": אונס אכזרי לצד סצנות קומיות מגוחכות
• לא ראוי: למה אסור להעניק פרס למשה אבגי (טור דעה)