"הכול, הכול" מכיר היטב את קהל היעד שלו. הוא יודע מה מכאיב לבנות ובני נוער, ילידי דור ה-Z מהמעמד הבינוני-גבוה ויודע מה מפחיד אותם יותר מכל. הרעיון שיכריחו אותם להישאר לנצח בבית, עם המשפחה שלהם, מעורר בהם חרדה אוטומטית. מאדי (אמנדלה סטנברג), גיבורת הסרט החדש הזה, חיה את הסיוט שלהם במלוא הדרו. עקב מצב רפואי כרוני ונדיר, המערכת החיסונית שלה חלשה מכדי להתמודד עם העולם החיצון. עזבו העולם החיצון, היא אפילו לא יכולה ללבוש חולצה שלא עברה חיטוי בקרינה. מאדי בת 18 ומאז האבחון לא יצאה מפתח הבית. זה לא שיש משהו לא בסדר בבית הזה, הוא מעוצב כמו קטלוג ומקושט בטפטים של חוף ים ודקלים. אמא שלה (אניקה נוני רוס) רגישה לכאב שלה ומטפלת בה היטב - בכל זאת, רופאה - ויש לה גם משט"פית בדמות האחות הפרטית קרלה (אנה דה לה רגוירה) שמגניבה לה בגדים וספרים מבחוץ מדי פעם. זה לא מספיק. היא לא רוצה טפטים, היא רוצה חול ומי מלח.
יום אחד מופיע בחלונה של רפונזל המודרנית שכן חדש וחמוד - אולי (ניק רובינסון). שני הצעירים נועדו זה לזו, כמו יין ויאנג, הרי היא כהת עור שלובשת רק לבן והוא חיוור שלובש רק חולצות שחורות. היא מלאת תקווה למרות שמי יודע אם בכלל תתעורר מחר בבוקר, הוא בריא כשור אבל ציני ומריר. היא משתוקקת להימלט, הוא נודד ממקום למקום ונואש לבית אמיתי. מה עוד אפשר להגיד. רגע קצר אחר כך הם מתאהבים, דרך הצגים והחלונות, מגניבים פגישות מסכנות חיים, למרות שברור לשניהם וגם לכל המעורבים שלקשר הזה פשוט אין עתיד. ובעצם, אולי יש?
ההצלחה הגדולה של "הכול, הכול" (היה עדיף "הכול כולל הכול", בעיניי) היא ההתאהבות, שמתחילה אמנם בהתאהבות שטחית ממבט ראשון אבל כן מתבססת לעומק לפני שבני הזוג מתחילים לאבד קשר למציאות כדי לעזור זה לזו. זה סיפור אהבה חמוד, אסתטי ונעים לצפייה, אבל דווקא הנעימות שבו מונעת ממנו להיות טוב ומורכב באמת.
מה שעובד בו הרבה פחות הוא הדבר הכי בסיסי בו - הגיבורה. היא חביבה מאוד, חכמה ורגישה מכדי שנערה שגדלה כמעט בבידוד אמורה להיות. זה אמור להיות סיפור על נערה בודדה, מיואשת ומשועממת, אבל הוא כמעט ולא נוגע בייאוש הזה ברמה שאיננה מלולית. זה סרט תזזיתי למדי שנעזר בדמיון המפותח של הגיבורה שלו כדי לנדוד אל מחוץ לקירות הבית. היא מדמיינת את הזכוכית נעלמת, את כדוריות הדם שלה מפסידות בקרב נגד וירוסים או אותה ואת בן הזוג מפיחים חיים בדגמים שהיא יוצרת במסגרת קורס אדריכלות באינטרנט, מבנים ציבוריים רחבי ידיים וריקים מאדם.
גם בתוך הבית, כאמור, הכל בסדר. כלוב הזהב של מאדי הוא ההפך המוחלט מהחדרון הקלסטרופובי והמטונף של "חדר" - הוא נקי ללא רבב, מואר ברכות, מזמין וחם. אפילו הטורקיז החיוור על הקירות הוא כאן מטעמי טרנדיות ולא כדי להזכיר בית חולים. גם הטרגדיה של אולי, שחי עם אב מתעלל, מסופרת כלאחר יד, כמעט מושתקת. היא מוזכרת מדי פעם אבל לא נראה שהיא משפיעה עליו באמת. "לאף אחד לא מגיע אבא כזה", אומרת אחת הדמויות בשלב מסוים, בלי שמישהו יסביר לנו מה בעצם האבא הזה עושה שמגיעה לו הגדרה כזו.
כל אלה הופכים את הסרט להרבה יותר בר צפייה משהיה אם היה נוגע באמת בטרגדיה שבו, אבל אם לא רציתם לספר סיפור עצוב, יכול להיות שהייתם צריכים לבחור גיבורה אחרת לגמרי. קשה לא להזדהות עם ילדה שסובלת ממצב מסתכל כזה, אך גם קשה לקנות את הכאב של מאדי כשהכל נראה כל כך שליו ומושלם. וכך, כשהיא כבר מתחילה למרוד בחוקי מעצר הבית שלה, קשה לשמוח בשבילה באמת.
אנחנו כבר רגילים לראות דמויות שמפצות על היעדר בהתנהגות חסרת אחריות, מפונקת אפילו, לוקחים בבולמוס חסר שליטה את מה שכל כך חסר להם, אבל לרוב ההתנהגות הזו מגיעה ממקום מודע לעצמו, אמביוולנטי. כאן די ברור שמאדי צודקת והעולם לא הוגן. אבל היי, העולם באמת לא הוגן. אנחנו באמת לא יכולים לקבל כל מה שנרצה, בטח אם יש לנו מחלה כרונית. <ספויילרים מכאן והלאה> אבל "הכול, הכול" הוא בסופו של דבר לא סרט על מחלה כרונית, ובטוויסט שחוק וצפוי מאין כמוהו מסתבר שמאדי בכלל לא חולה, אלא קורבן של אם מגוננת מדי. כך מצטרף הסרט למועדון בלתי-מכובד של סרטים הוליוודים שמכרו לצופים אלמנט טרגי אבל השתפנו (ע"ע "גארדן סטייט"). על הדרך הוא זורק את ההיגיון הבריא ואת דמות האם, כדי שההשוואה לרפונזל תהיה מושלמת.
הדור האפל
וזה המקום לתהות - האם הנוער של ימינו הוא דור חרדתי במיוחד? כבר כמה שנים שהסטנדרט לסרטי נוער הוליוודיים הוא סיפור התבגרות ואהבה בצל טראומה וסכנת מוות. קודם כל "דמדומים", אבל גם "משחקי הרעב", "אשמת הכוכבים", "מפוצלים", "הרץ במבוך", "כמה טוב להיות פרח קיר", "אם אשאר", "לפני שאפול", "אני וארל וזאת שעומדת למות", או סרטי גיבורים-מתבגרים (ומופלאים, במקרה זה) כמו "ספיידרמן המופלא" או "ארבעה המופלאים". יש בזה גם משהו הגיוני - בגיל ההתבגרות קל לפרש כל משבר קטן כאסון מוחלט וההתאהבות הראשונה הופכת לסיפור אהבה מסעיר ומכונן. מה מרגש יותר מהרעיון של אהבה שיכולה להרוג אותך, או סתם מוות בטוח שאורב בפינה בכל רגע. ואם זה מבוסס על ספר זה בכלל טוב, כדי שאפשר יהיה להגיד בהתנשאות קלה שהוא היה טוב יותר.
"הכול, הכול" מזכיר במיוחד את "אשמת הכוכבים", עוד טרגדיה לנוער שמבוססת על ספר עם גיבורים שמצבם הבריאותי עומד בדרכם למימוש האהבה הצעירה (מעבר לים כבר המציאו לזה שם: "Sick Lit" - ספרות חולי, על משקל "Chick Lit"). בשני המקרים ישנה התענגות על העצב הענוג. כדי לבסס את דמות הקדושה המעונה, משאילים את הסוף האפל של דמות אחרת - את גיבורת "אשמת הכוכבים" משווים לאנה פרנק, מאדי מ"הכול, הכול" מטולטלת מהסוף של "הנסיך הקטן". "אשמת הכוכבים", כמו כל הסרטים הנ"ל, מעז להכאיב לדמויות שלו באמת. זה אולי סרט בעייתי ומניפולטיבי, אבל הוא לא עושה קיצורי דרך כדי לתת לגיבורים שלו סוף שמח. "הכול, הכול" הוא סרט מתוק למדי, אבל הוא היה עובד טוב באותה מידה, אם לא יותר, גם בלי מחלה כרונית ברקע.
mako תרבות בפייסבוק