הבעייתיות ב"יום האם" מתומצתת באופן מושלם בסצנה הבאה: מפגש ראשון, בסקייפ, בין אם הודית ואמה הגזענית של כלתה. אחרי (עוד) בדיחת ציצים לטובת בני העשר בקהל, הווייט-טראשית מקניטה את הקלישאה ההודית המהלכת (ציור של האל גנש כתמונה בסקייפ והכל) עם בדיחה פוגענית. "לא הבנתי את הבדיחה", ההודית משיבה בסימפטיה, "אבל היא נשמעת לי גזענית. ומצחיקה!".
הסיטואציה האבסורדית הזו משודרת באיכות תמונה אידיאלית ועם אפס דיליי. חללית מאוישת תנחת על מאדים לפני שסקייפ יציעו שיחות וידיאו כל כך מושלמות. אבל ביקום המקביל שהוא אטלנטה של "יום האם", החיים נראים אחרת, כאילו נבראו בצלמו של הציטוט ההוא של לואי סי.קיי, "הכל מדהים ואף אחד לא שמח". אולי זה בכלל סרט מד"ב שמציג אוטופיה אמריקאית עתידנית, שבה כולם יפים, עשירים, רזים ולומדים לקחים חשובים בכל יום? בעיר הנפלאה הזו זוג לסביות (לבנות ורזות) חיות באושר בשכנות לזוג מעורב, נשים עושות כושר בערך 70 אחוז מהזמן ולנשים אפרו-אמריקאיות יש מונופול על משרת הקופאית בסופר האורגני.
"יום האם" הוא הסרט החדש בסדרה שאכנה "בבקשה תקרינו ותשדרו אותנו כל שנה כמו 'אהבה זה כל הסיפור' בכריסמס, נו מה אכפת לכם". כמצופה מאחיהם הצעיר של "יום האהבה" ו"סילבסטר בניו יורק", מדובר בסרט מרובה שחקנים ועלילות, שמתחברות לעיתים בדרכים כמו "ההיא הולכת לחדר כושר שההוא מנהל" או "זאתי רואה את מה שמה בטלוויזיה ומתרגשת". הפעם זה הולך בערך ככה: אם גרושה שבעלה מתחתן מחדש מקטרת על זה באוזניי חברתה. החברה ואחותה נאלצות לארח את הוריהן השמרנים שקפצו לביקור והתבאסו מהחיים המודרניים והמאושרים שלהן. חברה נוספת מסרבת להתחתן עם סטנדאפיסט כושל שבמציאות המד"בית של הסרט נחשב לאיש מצחיק, למרות שכבר יש להן ילדה בת שנה. הסיבה היא כמובן ילדותה הטרגית - אמה מסרה אותה לאימוץ והיא גדלה במשפחה נפלאה שטיפלה בה היטב. הגרושה ממקודם פוגשת בסופרמרקט אלמן שבור, שמצליח בקושי לגדל שתי בנות לאחר מותה של אשתו, שהייתה קצינה במארינס. הקטע עם הפרופורציות כתוצאה מאובדן לא הגיע לאב הזה, שנבוך מקיומם של טמפונים כמו תלמיד ממוצע בכיתה י"א.
לחלק מהדמויות הפלקטיות האלה יש עבודות שיסבירו את הבתים הענקיים והיפים שלהם, אבל היחידה שבאמת עובדת קשה היא הסלב שמוכרת קריסטלים בערוץ הקניות וקוראת לזה קריירה משגשגת. חידה: מה בעצם חסר בחייה? בין הפותרים נכונה תוגרל חבילת טמפונים אורגנית. כל הסיפורים האלה נשזרו איכשהו לצרור של אנטיקליימקסים שאורכו למעלה משעתיים, תשמור השם. לפחות התוצר הסופי מספיק עלוב כדי להיות כמעט קאמפי ולפרקים מצחיק שלא במתכוון. יותר משזה סרט, זה בית קברות לסיפורים שיכלו להיות סרט אמיתי.
אז מי בעצם המתבזה הכי גדול בפיאסקו עתיר הכוכבים הזה? לא ג'וליה רוברטס בתפקיד בובת שעווה עם פאה טרגית. לא ג'ייסון סודייקיס בתצוגת ראפ מחרידה, ולא ג'ניפר גארנר כאשתו המנוחה, שנותנת כאן את הביצוע הכי רע שראיתי בקריוקי אי פעם. לא קייט הדסון, שאפילו לא מנסה להעמיד פני מתעניינת, או אחותה פעורת העיניים ברמה מטרידה, שרה צ'אק (אליוט מ"סקראבס"). גם לא ג'ניפר אניסטון, שמצליחה לצאת כמעט בחינניות מכל הסיפור למרות שהסרט דורש ממנה לדבר לעצמה (הרבה) וגם לקבל עצות לחיים מליצן. אפילו לא ג'ון לוביץ בהופעת אורח מהגיהינום.
המנצח, בהפרש גדול, הוא הבמאי גארי מרשל, שפעם ביים את "אישה יפה" ובשנים האחרונות מנפק יציאות חצי אפויות במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב - כלומר עכשיו - ספק אם בכלל הייתה תערובת שנכנסה לתנור ושלא מדובר בגוש סוכר שמתחזה לדבר מאפה. אבל היי, לפחות הוא מביים, שלא כמו אחותו פני, שבעבר ביימה את "ביג" ו"ליגה משלהן" והיום, ובכן, מופיעה לשנייה וחצי כמספרת בסרט של אחיה. גארי, אם אתה רוצה לביים פרסומות ל-M&M ולאפל זה בסדר, רק שיהיו קצרות ולא יכללו בדיחות על נשים שחורות שמנות שמנסות לרקוד על עמוד או נאומי הסגברה על האמהות ש"מבינות את הילדים שלהן בכל אטום בגופן".
אבל רגע, מה חושב על הסרט קהל היעד האמיתי שלו (לא מבקרות קולנוע)? האולם המלא של שבת בצהריים לא הפגין התלהבות יתר וצחק פעמים ספורות בלבד, וגם שותפתי לצפייה, מומחית לקיטש הוליוודי שהיא במקרה גם אמא שלי, לא יצאה בדמעות. על אף שהסרט נמצא בלתי מזיק ברובו וראוי להתנגן ברקע במקביל לקריאת ספר או קיפול כביסה, גם היא הסכימה שמדובר במוצר ירוד למדי.
ברוך שובך, עונת הפסטיבלים
הקיץ מביא עימו עוד דברים מלבד רצון למות. למשל - אבטיחים ופסטיבלי קולנוע. עונת הפסטיבלים הישראלית של 2016 הוזנקה החודש עם דוקאביב ו-TLVFest ועכשיו הגיע תורם של הפסטיבלים הסטודנטיאלים: בשדרות מתקיים השבוע פסטיבל קולנוע דרום ביוזמת מכללת ספיר, ועם סיומו ייפתח בסינמטק תל אביב הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים של בית הספר לקולנוע באוניברסיטת תל אביב.
קולנוע דרום מציג סרטים בינלאומיים וסרטים של בוגרי המכללה, אך גולת הכותרת היא מסגרת הטרום-בכורה הישראלית, בה יוצגו השנה בין היתר "מעבר להרים ולגבעות" של ערן קולירין ("ביקור התזמורת"), "אבינו" של מני יעיש ("המשגיחים") ו"הלומים", בו עמוס תמם שב ממלחמת ששת הימים לא כשהיה. בתל אביב, בינתיים, יארח פסטיבל הסטודנטים את הבמאים מישל הזנוויציס ("הארטיסט") ודיוויד גורדון גרין ("פיינאפל אקספרס") לצד אורחים נוספים והמון סרטי סטודנטים מרחבי העולם. את הראשון תוכלו לפגוש בסיום ההקרנה של פרודיית ג'יימס בונד המצוינת שלו, "סוכן חשאי 117: קהיר, רשת מרגלים".
עוד נראה באופק פסטיבל פרינט סקרין לתרבות ואמנות דיגיטלית שייפתח בסינמטק חולון בסוף יוני. מילת המפתח בפסטיבל השנה היא עונג ותוכנית הקולנוע בהתאם. היא תכלול למשל הקרנה מיוחדת של "קראש" של דייויד קרוננברג ואת הדוקומנטרי "Tickled", שבוחן מקרוב את הפטיש לדגדוגים והתעשייה שמתפתחת על גבם של חובבי הז'אנר. שווה לתפוס גם את "All Things Must Past", הדוקו על עלייתה ונפילתה של רשת טאוור רקורדס, שבפסטיבל מתכנה בשם הספק נורא ספק גאוני "הקול עובר". הרחק הרחק באופק אפשר לראות גם את פסטיבל ירושלים שהכריז השבוע כי סרט הפתיחה שלו יהיה "חולייטה", החדש של אלמודובר. בונוס שיש לאחד הזה ואין באף אחד מהאחרים שצוינו לעיל - חודש יולי בירושלים די נסבל מבחינת מזג אוויר וזכור לי גם משהו לגבי היעדר לחות, אבל יכול להיות שזה לא נכון וסתם נמס לי המוח.
תמונות קצרות
