קשה להתלהב מסרט מתח כשמהקהל נשמעות נחירות. זה לא שהאולם הפך לחדר שינה, אבל מספיק קשיש אחד שנרדם באמצע ונוחר בקולי קולות כדי להבחין שוב ושוב כמה את לא מושקעת בסיפור. אפילו די משועממת, האמת, כי לא רק שדברים צפויים מאוד קורים, הם כתובים כאילו הם טוויסטים. אם בסרטי מתח רבים מסתתרת אמת איומה מתחת לחזות הנקייה והנורמטיבית של הדמויות, כאן זה סוג של הפוך - הגיבורות נראות משוגעות או מסוכנות, אבל בעצם הן דווקא די בסדר, חכו שתשמעו איזה יופי של נסיבות מקלות יש להן. יכול להיות ש"הבחורה על הרכבת" היה מצליח כדרמה רגשנית שמגולל את ההשתחררות של נשים מההרגלים הרעים להן התמכרו. כסיפור מתח ומסתורין הוא די בינוני.
הסיפור עמוס הפיתולים וההפתעות מסופר דרך עיניהן של שלוש נשים. הראשונה והחשובה מכולן היא רייצ'ל (אמילי בלאנט), אישה שבורה ועצובה שנוסעת מדי יום הלוך ושוב ברכבת. את הנסיעות היא מעבירה בשתייה, רחמים עצמיים והצצה אל הרחוב בו התגוררה פעם עם בעלה לשעבר, טום (ג'סטין ת'רו). השנייה היא אנה (רבקה פרגוסון), אשתו החדשה של טום ואם בתו התינוקת, החוששת כי האובססיה של רייצ'ל למשפחתה תיגמר באסון. השלישית היא מייגן (היילי בנט), שכנתם של טום ואנה, שהפכה בעצמה לאובססיה נוספת של רייצ'ל. היא צופה בה מדי יום מחלון הרכבת ומפנטזת שחייה מושלמים, שיש לה עבודה טובה ואהבת אמת. אך בדיוק ביום שבו המציצנית מבחינה במשהו שונה ומטריד בהצצותיה, מייגן נעלמת. כולם חושדים שלרייצ'ל יש קשר לזה, אפילו היא עצמה, אז מובן שאין לה ברירה אלא להתפכח ולצאת לחקור.
ברמה הסיפורית, "הבחורה על הרכבת" הוא פישול עצום ומביך. הבמאי טייט טיילור ("העזרה") והתסריטאית ארין קרסידה ווילסון ("המזכירה") מנסים את כל הטכניקות הכי מגושמות כדי ליצור אווירה אפלה, מטרידה ומסוכנת: מצלמות רועדות, הילוך איטי, קאטים מהירים עם צרחות ברקע, קפיצות זמנים, שחזורים ומשפטי מפתח דרמטיים. לא ברור אם מדובר בשימוש בעייתי בחומר המקור, הספר בעל אותו שם של פולה הוקינס, או שהבעיה היא המקור עצמו, אבל צופים שכן קראו את הספר דיווחו שהספר שם פחות דגש על עלילה ויותר על פיתוח הדמויות. מבאס, כי הנרטיב של הסרט - טוויסט רודף טוויסט עד שתחנקו - אפילו לא קרוב לפצות על כמה שהדמויות שלו ריקות. אנה היא כלום מהלך, רייצ'ל כל כך מסכנה שלא לגמרי ברור לי למה אני אמורה להיות בעדה. למייגן דווקא היו כל הנתונים להיות דמות מעניינת, מורכבת וכזו שיש המון מה להגיד עליה ברמה הפסיכולוגית והמגדרית, אבל במקום להיות מורכבת ורבת רבדים היא מעין לוליטה נימפומנית שמחלטרת כשק חבטות.
חציו השני של הסרט יותר נסבל (אפילו שכני לשורה התעורר משנת הצהריים שלו) כי עם הזמן הסרט מפסיק לשנוא או לרחם על הדמויות שלו ומתחיל לפרגן להן, קצת. הרבה דברים שהפריעו לי בתחילתו מטופלים בצורה נכונה וכמעט מעניינת בהמשך, אבל זה דווקא גרם לי להרגיש מתוסכלת יותר מהחלקים המוצלחים פחות. אמילי בלאנט והיילי בנט כמעט מצילות את המצב כשהן משקיעות את כל כולן בדמויות הפגומות שלהן. בסופו של דבר זה סרט אכזרי ומרושע פחות ממה שהוא נראה, וחבל שהוא כל כך מתעקש שנחשוב שהוא כזה ולא פשוט מתמסר למה שמעניין אותו באמת. ומצד שני, בכלל לא בטוח שהקהל הרחב רוצה לשמוע על משבר נפשי של נשים כשהוא לא יסתתר מתחת לאימה פרברית מלחיצה. כמו מייגן, הסרט רק משתמש בסקס ובמניירות של טירוף נשי כדי להשיג תשומת לב ואהבה. חבל ששניהם עושים את זה עם כל כך מעט חן.
ובינתיים בברלין
חופשה קצרה בבירה הגרמנית גרמה לי לפספס סרט שדווקא די סיקרן אותי - "חטיבת הביניים: השנים הגרועות בחיי". אם לסמוך על מה שעמיתי תומר קמרלינג כתב, לא הפסדתי כלום. במקום זה, ראיתי סרט אחר שהיה יכול לענות לאותו השם בדיוק: "Tschick" ("צ'יק"), סרט התבגרות גרמני שביים פאטי אקין ("עם הראש בקיר" ולהבדיל "סול קיטצ'ן"). למרות שמככבים בו שני בני 14 לא בטוח שהורים ישראלים ישמחו להראות אותו לילדים שלהם. זה סרט שמתחיל עם שוט של תאונת דרכים אלימה, לא חושש מקצת עירום או דם ומתרחש בחלקו בתוך מכונית גנובה. ובכל זאת, יש לא מעט מה ללמוד ממנו, וגם סתם לראות בשביל הכיף זה בסדר.
הגיבור, מייק (טריסטן גובל), הוא נער ביישן, פחדן ונטול חברים. הוא קרוב במיוחד לאמו האלכוהוליסטית ואוהב לצייר, משחקי מחשב רועשים, וכפילה של קלי מ"הצלצול הגואל" שלומדת איתו בכיתה אבל בקושי מבחינה בקיומו. יום אחד מגיע לבית הספר נער עני, מטונף ומאיים, אנדריי המכונה "צ'יק". צ'יק הוא מעין מאניק פיקסי דרים גירל בגרסה גברית וגסת רוח - הוא נכנס לחייו של מייק בסערה וסוחף אותו להרפתקה מדהימה. בלי רישיון ועם רכב גנוב, השניים נוסעים בלי מטרה או יעד, פוגשים דמויות מוזרות (כולל משפחה תואמת "קפטן פנטסטיק") ולומדים על עצמם ועל החיים.
יש בסיפור הזה משהו קצת אנרכיסטי והרבה בוז לבורגנות - הלקח העיקרי של מייק הוא לא שעליו להיות אמיץ יותר או משהו גנרי כזה, אלא שהחיים מעניינים יותר לצידם של אנשים מסובכים, מיוחדים ולכאורה מסוכנים. כל זה מגובה בצילום ועיצוב צבעוניים ברמה כמעט קומיקסית, במוזיקה של המלחין הצרפתי ריצ'רד קליידרמן ובכמה בדיחות מעולות, שמפצות על כמה רגעים קלישאתיים או קיטשיים. אם אתם חובבים של סרטי מסע או התבגרות, אל תתנו לו לסרט הזה להתפספס לכם.
תמונות קצרות: ברכות קולנועיות לשנה החדשה
