בכל במגמת קולנוע בבית ספר, בכל חוג לקולנוע באוניברסיטה או מכללה, יש ילד מתלהב שרוצה לצלם סרט אקשן מגניב על שוטר, מאבטח או סוכן מוסד. זה תמיד נשמע בערך אותו הדבר: הגבר הקשוח והמיומן באקדח מעוניין להציל מישהו או משהו בניגוד לכל הסיכויים ומסתבך עם העולם התחתון האפל. הגיבור יכול להיות גם גיבורה, כדי שאפשר יהיה לשלב סיפור אהבה בלתי אפשרי ו/או מין. לכל נבל יהיה אפיון בסיסי פשוט, רצוי גימיקי (הוא לועס מסטיק! היא אוהבת מוזיקת סול! יש לו הרבה כלבים!), ובזמן שהוא מכה את אויבו הוא ידקלם פתגמים או ציטוטים מרשימים, אולי משהו שאבא/אמא/אח גדול לימד אותו על החיים בילדות. הסינופסיס תמיד יכלול טוויסט או שניים, לרוב חשיפה מרעישה שאחד הרעים בעצם היה טוב כל הזמן או להפך. אלה תמיד סרטים מגוחכים, כי כשאין תקציב לציוד נורמלי ולכוריאוגרף מכות שום דבר לא יכול להסתיר את הכלום ושום דבר שהוא הסיפור.
"מצוד לילי" מוכיח – לא לראשונה – שאפשר לתת את הנוסחה לאנשי מקצוע, ללהק שחקנים מוכרים, לקשט בצילומי סטוק מגניבים ולקנח בפרסום סמוי למכוניות יוקרה ועדיין לקבל מוצר שיתחבב בעיקר על ילדים בכיתה ו'. הסיפור הולך ככה: ג'יימי פוקס הוא שוטר בלאס וגאס שמסתבך בפרשיית סמים נפיצה, ולכן עבריין א' חוטף את בנו הצעיר ומאיים שיעביר אותו לעבריין ב' אם האב המסור לא יעשה כרצונו. שוטרת פזיזה וחשדנית מהמחלקה לחקירות שוטרים (מישל מונהאן) מפריעה לו לעשות זאת, בריונים להשכרה ושוטרים מושחתים לרוב מאיימים על חייו, וגם אמו של הילד החטוף (גבריאל יוניון) כל הזמן מציקה לו בטלפון. כל זה קורה בתוך הקזינו של עבריין א' על מפלסיו השונים, לאורך לילה אחד ארוך (לא שמישהו מתייחס לזה עד הסצנות האחרונות בסרט). הייתם מאמינים שהבמאי של זה, בראן בו אודר השוויצרי, קרוב יותר לגיל 40 מאשר לבר מצווה? זאת ועוד - מי שעיבדה את התסריט של המותחן הצרפתי "Nuit Blance" לגרסה האמריקאית איננה תלמידה בכיתה י"א, אלא אנדראה ברלוף, תסריטאית שהייתה מועמדת בשנה שעברה לאוסקר לצד שותפיה לכתיבת "Straight Outta Compton".
זה אולי נשמע כמו סרט אקשן מהסוג שלועסים, זורקים ושוכחים מיד, אבל לא ולא - מדובר באסון מוחלט. אפילו סצנות הפעולה עושות כאב ראש במקום לבדר, כי העריכה מהירה מדי והצילום רועד. הגיבור איננו סתם כלום אידיאליסטי, אלא דושבג נוראי שברגע השפל הנמוך ביותר שלו צועק "אני אב השנה!!!" תוך שהוא הולך מכות. למה לעזאזל כל הדמויות בסרט הזה הן אפסים מוחלטים? אלה לא שוטרים ופושעים, זו פשוט חבורה מעוררת רחמים של לוזרים. כל השוטרים אלימים מדי או טיפשים ברמה מדאיגה, והפושעים עושים טעויות של מתחילים, כמו להשאיר דלתות פתוחות לרווחה או לאבד את השוטרים (שהם, כאמור, לא בדיוק אלופי אסטרטגיה) בקזינו מרושת מצלמות. הלא-יוצלחיות הזו לא מאפשרת בנייה של מצבים קיצוניים, של מתח אמיתי או של רגע שיא מספק באמת - הסיפור שהתחיל בבום גדול ומסקרן הולך ומתפרק עם הזמן לגורמים, עד שנשארים רק כמה טמבלים עם אקדח והזעת יתר שצועקים אחד על השני.
אחרי בערך חצי שעה מול חגיגת הגנריות הזו, תסמונת שטוקהולם מתחילה להיכנס לפעולה, והצופה מתחיל לחבב דמויות משנה ממש שוליות – למשל, את פקידת הקבלה בספא, הבחור שמשגיח על השירותים שרק רוצה משמרת שקטה, ואשתו לשעבר של הגיבור, שהיא בעצמה אחות בבית חולים שרק רצתה משמרת שקטה. יכול להיות שזה בגלל שכל הדמויות האחרות לא כשירות לביצוע תפקידן ובקושי כשירות לנשום עצמונית; אולי זה בגלל שהן לא מרכזיות מספיק כדי שיצפו מהן למשחק דרמטי מוגזם, כולל הזעת יתר, משפטים מגוחכים ואלימות מגושמת; אולי כי הן אחראיות במו ידיהן לכל ההיגיון וההומור בסרט. כמו בכל סרט ממש רע, גם כאן יש דמות כה גרועה שהיא כמעט טובה - דאג (דיוויד הארבור, הופר מ"Stranger Things"), שוטר רציני להכאיב עם דיקציה של שדר חדשות ויכולת התאוששות זריזה במיוחד מפציעות. התוצאה: בנם האובד של וולברין ודני קושמרו.
"תיקון": כמו דייויד לינץ' על מיוט
במעבר טבעי מתוצרת הוליוודית סוג ז': סרט ישראלי שמהרהר בשאלות של אמונה ומין, חיים ומוות - וכל זאת בשחור לבן, עם הרבה שתיקות ושוטים סטטיים. מרגיש מוזר? נסו לצפות בשניהם באותו ערב.
"תיקון" של אבישי סיון זכה לפני כשנה וחצי בפרס הגדול בפסטיבל ירושלים, לפני שנה בפרס הגדול בפסטיבל אוטופיה, ולפני כחצי שנה בפרס אופיר לצילום. לצד הפרסים, כבר מהתקציר ברור שמדובר בסרט מאתגר וקשוח: תלמיד ישיבה חרוץ ואפילו סגפן מאבד את הכרתו בנסיבות מביכות. הפרמדיקים מתייאשים מניסיונות ההחייאה אבל אביו ממשיך לנסות ומציל את חייו בנו במו ידיו. אך המוות כמו מאתחל את אישיותו של הבן - הוא הופך סקרן, מבולבל ותימהוני יותר ויותר, מוקסם מגשמיותו של העולם אבל מוטרד מהגשמיות שלו עצמו. הוא מתקשה לישון, מתרחק יותר ויותר מהסביבה המוכרת לו, ובדרך גם סוחף איתו את אחיו הקטן, שמעריץ אותו וחושש ממנו במקביל.
החצי הראשון של הסרט עובד מצוין: מיעוט הטקסטים, מה שבכל זאת נאמר, המשחק (אהרון טרייטל, ח'ליפה נאטור וריקי בליך), הצילום של שי גולדמן, המוזרות, העדינות, אפילו הרגעים הפנטסטיים והמטורללים. אלא שבמחצית השנייה, "תיקון" מתחיל לקחת פניות מדאיגות, ולקראת הסוף הוא כבר נמתח יתר על המידה.
"תיקון", זה ברור, רוצה לעצבן, או לפחות לעורר תגובה. בכל זאת, יש בו גם סצנות שחיטה, גם עירום פרונטלי מלא, גם ערעור על האמונה באל וגם רמז להשגחה אלוהית. אם אתם אוהבים קולנוע מאתגר, או שסתם נשמע לכם מגניב לראות סרט של דיוויד לינץ' על מיוט, שווה לכם לנסות אותו. אם "יומרני" זה לא מחמאה מבחינתכם, אלא עלבון - תתרחקו מ"תיקון" כמו מאש. זה לא סרט נעים לצפייה, אבל ראוי להעריך את התעוזה שלו, את המשחק, חלקים מהתסריט, ובטח את הצילום המרהיב. אמנם עליי הסרט לא עבד, אבל אני מעדיפה לחיות במקום שאפשר לעשות בו גם סרטים כאלה.