_i.jpg "חולי אהבה (צילום: יחסי ציבור )")
חובבי הקומדיה הרומנטית הם ציבור די מקופח בבתי הקולנוע כבר כמה שנים. בהיעדר יורשת של ממש למג ריאן (לא, קתרין הייגל, בבקשה תלכי מפה) הם מסתפקים בסרטים זרים דודתיים ו/או גסים מדי, בקומדיות אינדי מוזרות ובפירורים שהוליווד נזכרת להפיק בשבילם פעם בכמה חודשים. מחלק הפירורים הראשי הוא ג'אד אפאטו, שפורש את חסותו בכל פעם על קומיקאי/ת צעיר/ה אחר/ת ויוצר איתם סרט רומנטי קליל וחמוד ששובר את הנוסחה אבל לא יותר מדי. אם יש בסיפור אלמנט אוטוביוגרפי - אז בכלל טוב.
זה בדיוק מה שקורה ב"חולי אהבה", הרום-קום החדש בכיכובו של קומיל נאנג'יאני ("עמק הסיליקון"). קומיל משחק כאן את עצמו, סטנדאפיסט ממוצא פקיסטני שמואס בדת והמסורת שהוריו משמרים בקנאות. מפגש מקרי עם צעירה לבנה בשם אמילי (זואי קאזאן) הופך לסיפור אהבה, בעוד אמא שלו, הכפילה הפקיסטנית של מירי רגב, ממשיכה לנסות לשדך לו את אחת מבנות העדה. אווירת הרימייק ל"חתונה היוונית שלי" נקטעת כשאמילי מובלת לבית החולים ונכנסת לקומה, בדיוק בזמן כדי לאפשר לקומיל להרהר בעתיד הקשר ביניהם.
אז בעצם יש כאן שני סרטים - קומדיה רומנטית מתקתקה (מדי) מקושטת בקטעי סטנדאפ סבירים לצד דרמה קומית מבוססת מבוכה, שבמרכזה ההורים של אמילי (הולי האנטר וריי רומנו) והגבר ששבר את ליבה של הבת שלהם ועוד מעז להרגיש בעצמו כמו קורבן. החלק השני בבירור טוב יותר מהראשון, שהוא אולי חמוד אבל אנמי וממוחזר, והיה עדיף פשוט להתמקד בסיפור המפגש בין ההורים והחבר, אבל ב-2017 זה פשוט לא חוקי לעשות קומדיה רומנטית "אלטרנטיבית" בלי זואי קאזאן, אז שיהיה.
הטייפקאסט הקבוע של קאזאן בסרטים כאלה הוא ה"מאניק פיקסי דרים גירל", כלומר, צעירה (בגוף או בנפש) מלאת חיים, חיננית וקצת מטורללת, שתפקידה לעזור לגיבור להשתנות לטובה. היא משחררת אותו מקבעונות ומפחד כמעין בידורית אנושית או קואוצ'רית רגש. כדי להיות מפד"ג צריך יותר ממוזרויות חמודות ובגדים צבעוניים, זה קשור במיוחד לתפקידה של הדמות בסיפור. הדוגמה המושלמת היא דמותה של נטלי פורטמן ב"גארדן סטייט" או של קירסטן דאנסט ב"אליזבתטאון", בעוד נערת הפוסטר זואי דשאנל ב"500 ימים עם סאמר" היא שבירה של הנוסחה - היא אולי צועקת קללות ברחוב ואוספת את השיער בקשתות מתוקות, אבל היא לא מוזה קשובה תמידית שמתעניינת רק בתהליך הרגשי של הדמות הגברית.
אמילי מ"חולי אהבה" היא לא מפד"ג מובהקת כשהיא ערה, אבל ברגע שהיא נכנסת לתרדמת היא הופכת לכזו בכל הכוח ובלי בושה. יש דברים רומנטיים יותר בעולם הזה מגבר שמתלבט ולבסוף מגיע להחלטות דרמטיות לגבי הקשר שלו עם אישה שבאותו זמן עסוקה בלא למות. כדי לפצות על היעדרה, אנחנו מקבלים תזכורת מדי פעם לכמה נהדרת, חמודה ומוזרה אמילי הזאת. זה היה יכול לעבוד אם לא היינו רואים את אמילי הערה עד סוף הסרט, אבל אחרי שבילינו איתה חצי מהזמן נוצרת תחושה של "טוב, אני אגסוס קצת כדי שתוכל לחשוב איך לחיות את חייך".
בקיצור, כסרט רומנטי "חולי אהבה" הוא הצלחה חלקית, אבל ברגע שאמא ואבא של אמילי נכנסים לתמונה הסרט משתפר פלאים. המתקתקות נעלמת ומפנה מקום לתחושת אי נוחות מאוד מצחיקה, שהיא גם פתח לכמה רגעים דרמטיים מוצלחים. אלה בקלות הדמויות הכי מעניינות בסרט - הורים שעושים בושות וסצנות בכל מקום, שמדגימים באופן מושלם את התלות ההדדית המתוקה אבל הסופר פגומה שנוצרת בקשרים ארוכי טווח. רומנו והאנטר הם שניהם שחקנים מצוינים שממש לא מקבלים מספיק תפקידים והכרה. כאן הם נמצאים חמש רמות מעל כל שאר הצוות - נאנג'יאני נוטה לחייך ולאבד פוקוס בקטעים הדרמטיים, קאזאן נוטה לעצבן וכל הצד הפקיסטני בסיפור נשאר ברמת הקריקטורה (חוץ מכלה פוטנציאלית בגילומה של וולה לוול, הת'ר מ"האקסית המטורפת").
"חולי אהבה" הוא סרט סימפטי, מבדר ועבור הנאמנים לז'אנר אפילו מספק, אבל הוא לא כיפי או מיוחד מספיק בשביל שנזכור אותו כמה שנים קדימה. הוא פשוט לא מקורי, חמוד או אפילו אחיד מספיק כדי להשאיר חותם של ממש וכמו כל סרט הוליוודי שני בזמן האחרון - גם הוא ארוך מדי בחצי שעה לפחות ומתפזר ליותר מדי כיוונים. זה מסוג הסרטים שתראו ותחבבו אבל תשכחו לגמרי בעוד חודש-שנה, לא קאלט מהסוג שחוזרים אליו שוב ושוב כשצריך קצת נחמה מטופשת ומצופה סוכר.
mako תרבות בפייסבוק