ההצלחה הפנומנלית של "דברים מוזרים" ו"זה" הובילה להבנה בהוליווד שמתגבשת לה נוסחה מנצחת שמביאה את הקהל לאולמות. הנוסחה הזו כוללת סיפור המתרחש בגבולות ז'אנר האימה, בדרך כלל בתוספת ניחוח נוסטלגי וכמעט תמיד בכיכובם של קבוצת חברים - אאוטסיידרים, אלא מה - שבמקביל לאיזה איום קונקרטי, תתמודד גם עם המעבר מילדות לבגרות. ההצלחה הזו מסבירה את הפקת "סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה", עיבוד לסדרת ספרים שכתב אלווין שוורץ ושהפחידה מיליוני ילדים אמריקאים בשנות ה-80, וכעת זוכה לעיבוד קולנועי שעונה על כל הקריטריונים הללו.
עבור ילדים באייטיז, "סיפורים מפחידים" הוא מה שסדרת ספרי "צמרמורת" הייתה עבור ילדי הניינטיז - היכרות ראשונית עם ז'אנר האימה, וחוויה מפחידה, אך בדיוק במידה שילדים יכולים להתמודד איתה. העיבוד לסדרת הספרים הופק ונכתב בשיתוף גיירמו דל טורו ("צורת המים"), חובב אימה ידוע ויוצר ותיק בז'אנר, ובוים על ידי אנדרה אוברדל הנורווגי, שביים בין היתר את "הנתיחה של ג'יין דו" (שהופץ גם כ"הנתיחה של האלמונית") המוצלח. אוברדל ארז את כל הסיפורים, שבספריו של שוורץ לא תמיד היה ביניהם חוט מקשר, וארז אותן במעין סיפור מסגרת שמתרחש בשנות ה-60 והוא-הוא העלילה של הסרט.
בליל האלווין ב- 1968, בעיירה פרברית בארה"ב, סטלה, שהיא כמובן נערה אאוטסיידרית חובבת אימה, ושלושה חברים הולכים לבית רדוף רוחות ידוע לשמצה. הם מוצאים שם ספר שהיה שייך לילדה בשם שרה, ושעל פי האגדה ננעלה על ידי משפחתה העשירה במרתף כיוון שהייתה "שונה". מהר מאוד הם מגלים שרוחה של שרה חיה בין דפי הספר, ושהרוח כותבת סיפורים קצרים שמופיעים בספר כמו מעצמם והופכים למציאות. כיוון שמדובר בסיפורי אימה, הגיבורים בסיפורים הללו לרוב פוגשים את סופם המר, והסוף הזה כרוך בהתמודדות עם הפחדים הכי גדולים שלהם. כשבסיפוריה החדשים של שרה הדמויות הראשיות מתגלות כחבריה של סטלה, היא מבינה ששרה רודפת אותם ושבקרוב גם היא תמצא את עצמה באחד מסיפוריה.
בהתאם לסדרת הספרים המקורית, "סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה" סווג כסרט המיועד לבני 14 ומעלה, וחשוב לציין שמינוני הפחד תואמים לכך בהחלט. זה לא אומר שאין רגעים מפחידים בסרט - למעשה יש כמה רגעים מלחיצים ומותחים במיוחד - אך בגדול, מדובר בסרט אימה שדרגת הפחד שלו מותאמת לקהל צעיר יותר. כלומר, אם סיימתם תיכון, אל תצפו להשתין במכנסיים מרוב פחד.
אוברדל הוכיח בסרטיו הקודמים שיש לו את הכישורים לייצר פחד בלי הרבה רעש וצלצולים, ושהוא לא צריך עזרה של אפקטים ממוחשבים גרנדיוזיים כדי להרשים את הצופה. ניכר שהוא זורח הרבה יותר ברגעים שלא מסתמכים על אפקטים כדי להפחיד את הקהל. בטח שזה לא מזיק שדל טורו חובב המפלצות, שמתמחה ביצירת יצורים מפחידים ומסקרנים (ולעתים רבות גם קצת חמודים), מעורב בהפקה, וככל הנראה השפיע לא מעט על עיצוב המפלצות שמטילות אימה בסרט. ובאמת, המפלצות המפחידות ביותר בסרט הן אלה שמתחת לאיפור והמון לטקס עומד בנאדם ומתפעל אותן, בשונה מהמפלצות שיוצרו כולן מול מסך מחשב, והרגעים הטובים ביותר בסרט הם אלה שנעשו באמצעות אפקטים פיזיים.
הבחירה של אוברדל למקם את העלילה המרכזית בסוף שנות ה-60 איננה מקרית, והיא נועדה לתת לסרט משמעויות נוספות שלא נמצאות בסדרת הספרים המקורית. שנת 1968 הייתה שנה גורלית בארצות הברית - מלחמת וייטנאם לקחה את כל הצעירים לשדה קרב עקוב מדם, וברקע נערכו במדינה בחירות גורליות שבסופן עלה לשלטון הנשיא ניקסון. כלומר, ה"סיפורים המפחידים" שמופיעים בשמו של הסרט הם לא רק מעשיות האימה ששרה כותבת, ויוצרי הסרט רוצים להגיד לנו משהו על המקום של סיפורים בחיים האישיים שלנו ובחברה ככלל, וסוף שנות ה-60 זו תקופה מעולה להבהיר את הנקודה הזאת.
הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו או סיפורים שאחרים מספרים לנו מתגלים לא פעם כשקרים או כאמיתות חלקיות, ואזרחי ארצות הברית שלחו את הדור הצעיר שלהם להילחם (ולמות) במלחמה מיותרת על סמך שקרים שנאמרו להם. הנרטיב יכול להשתנות בהתאם למי שמספר אותו - דבר אותו יבינו גיבורי הסרט בדרך הקשה ככל שהעלילה מתקדמת. בנוסף לכך, הפחד להישלח לשדה הקרב הולך ומחלחל בקרב הצעירים, לכן לא מפתיע שהם עסוקים בלפחד כל הזמן, בין אם זה משרה האימתנית או מהמציאות המפחידה שהם חיים בה. זו תוספת מעניינת של אוברדל, והיא מעניקה לסרט רלוונטיות אוניברסלית, שנדרשת במיוחד כשמדובר בעיבוד של ספר בן קרוב ל-40 שנה.
עם זאת, קשה להגיד שזה מציל את התסריט, שלא מצטיין בבניית דמויות. בשורה התחתונה, "סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה" הוא סרט מבדר במידה, במיוחד אם אתם מתחת לגיל 16. אבל עבור מבוגרים שמנוסים יותר בז'אנר, האימה שבו לא ממש מספקת. כן, תקבלו בו כמה צ'יזבטים נחמדים שיספקו בידור הולם אם אתם מחפשים לשרוף שעה וחצי, אבל לא הרבה יותר. אם לשפוט לפי הטון בו נגמר הסרט, נראה שהיוצרים משאירים פתח לסרטי המשך (סדרת הספרים של שוורץ כוללות עוד שני כרכים), אבל אנחנו כבר לא נחכה בקוצר רוח ליציאתם.