יש משהו חבוט בז'אנר האימה הקולנועי. הוא נחשב למעין אנדרדוג וגם אם בעשורים האחרונים הוא זוכה לנחת והצלחה קופתית או אפילו ליצירות כמו "המכשפה" שמאתגרות אותו - נדמה שמעריציו נוטים להתאפיין בסלחנות ולהסתפק במועט עם סרטים בינוניים שעיקר איכותם נובעת מעריכה וצילום טובים. ברגע שהסרט נראה טוב מבחינת רמת הפקה, נוטים לסלוח לו על כשלים נרטיביים וכישורי משחק פושרים, וכך למשל סרטים כמו "לזמן את הרוע 2" (שיצא השנה בקול ביקורות חיוביות רמות) זוכים לשבחים, ובצדק חלקי בלבד.
שניים מיוצרי האימה הבולטים והמצליחים של השנה החולפת - שהם למעשה שלושה - הוא הצמד לי וואנל וג'יימס וואן – יוצרים ותיקים שייסדו את סדרת סרטי "המסור" עוד ב-2004, והבמאי הטרי יותר, מייק פלאנגן, שחדר לנו עמוק לתודעה וסימר את שיערותינו לראשונה עם "השער" מ-2013. וואנל, וואן ופלאנגן הם כבר שמות שגורים בפי אלה שנהנים לפחד מהמסך הגדול, אך האם הפקה משובחת ואהבה לז'אנר זה מספיק כדי להצליח בו ב-2017?
האבא והאבא של הפרנצ'ייזים המצליחים
לי וואנל וג'יימס וואן הם צמד ותיק המשתף פעולה עוד מימי "המסור" - שבמידה וחייתם בעשור האחרון כחלק מכת אמיש, נזכיר שמדובר בסדרת סרטים פופולרית במיוחד, שבעת יציאתם נחשבו לחדשניים ואלימים במיוחד, בזכות שלל סוגי עינויים מתמשכים על המסך. מצאת הסרט הראשון ב-2004 (שבו וואנל גם שיחק) ועד היום, יצאו תחת הסאגה שישה סרטים בסך הכול, בהם השניים נשארו מעורבים כמפיקים.
סרט נוסף בסדרה עומד לצאת ב-2017, ולמרות שאפשר להתווכח על איכויות סרטי ההמשך - מה שקורה לא פעם בסדרות סרטי אימה (ע"ע חילולי קודש כמו "פרדי נגד ג'ייסון" או "הנוסע השמיני נגד הטורף") – אי אפשר לקחת מ"המסור" את היותו אחד הסרטים המכוננים בתת ז'אנר ה-"Torture Porn" (פורנו עינויים), שבדומה ל"הוסטל" של אלי רות' מתמקד בסצנות ארוכות של סבל יצירתי ומחריד.
הצמד ראו כי מפחיד וטוב להם והמשיכו לעבוד יחד, כאשר לרוב וואן מביים ו-וואנל כותב את התסריט ובמקביל משחק בחלק מהסרטים בתפקידי משנה. יחד ולחוד הם הוציאו עוד שתי סדרות סרטים מצליחות תחת בית ההפקות בלומהאוס: "לזמן את הרוע" (2013) עליו חתום רק וואן, שהיה לאחד מסרטי האימה המצליחים של השנה והניב גם סרט המשך, "לזמן את הרוע 2" (2016), שממשיך לעקוב אחר הזוג אד ולוריין וורן (פטריק ווילסון ו-ורה פרמיגה), כומר ומדיומית שחווים מה שקורה כמעט בכל סרט אימה בסיסי: עוברים לגור בבית עם ישויות מרושעות שמטרתן היחידה במותן - לרדוף אותם.
הפרנצ'ייז המצליח השני הוא "הרוע שבפנים", כשאת הראשון בסדרה שיצא ב-2010 ביים וואן וכתב וואנל, שאפילו נתן תפקיד קומי משני. את התפקיד הראשי תפס שוב ווילסון, המגלם אב בעל כוחות מיוחדים שמאפשרים לו לעבור למימד רוחני אחר, מוזר ומפחיד, ועברו בתורשה גם לבנו. סרט ההמשך יצא ב-2013, והסרט השלישי, שיצא ב-2015, הוא היחיד אותו וואנל כתב וגם ביים לבדו, כיוון ש-וואן היה עסוק בבימוי "מהיר ועצבני 7".
ב-2016 קרה לוואן משהו מרענן, שמגיע לשם שינוי דווקא מעבודתו כמפיק. אנחנו לא מדברים על "לזמן את הרוע 2", שאכן קיבל ביקורות טובות (ה"ניו יורק טיימס" כתב שהוא כל מה שאפשר היה לצפות מסרט המשך, וב"וראייטי" טענו שיש לו כוח מיוחד להרגיש את הקהל ולהבין כיצד לעורר בו פחד), אלא על הבחירה שלו להפיק את "כיבוי אורות".
"כיבוי אורות" מבוסס על סרט קצר שיצר דיוויד פ. סנדברג ונכתב על ידי אריק הייסרר ("המפגש", "יעד סופי 5"). אם "הרוע שבפנים" עוסק בהורות ובחשש של "אבות אכלו בוסר" בצורה עדינה, ב"כיבוי אורות" מתקיים טיפול מעניין דרך ז'אנר האימה בסיטואציה של הזנחה ושל מחלת נפש אצל המבוגרת האחראית. הסרט משחק עם גימיק ברור של משחקי תאורה: יישות מרושעת שמופיעה רק כשמכבים את האור לצד התמודדות עם השלכותיה של מחלת נפש, שמביאה בעצמה צדדים מפחידים לא פחות - מה שהופך אותו למבהיל ולמעורר מחשבה בו זמנית.
עצם היותו סרט הרבה יותר 'קטן' מ"לזמן את הרוע" ו"הרוע שבפנים" רק מדגיש את הטיפול המקורי, ואף רגיש ונסיוני יותר בז'אנר, מה שמעורר בנו את הדחף לחכות להמשך 2017 ולגלות מה עוד צפויים להביא לנו השניים (גם אם לחוד).
למה אפשר לצפות ב-2017? וואנל חתום כתסריטאי על הסרט הרביעי של "הרוע שבפנים" (בבימוי אדם רוביטל) וכשחקן בסרט האימה החדש "The Bye Bye Man", וכאמור - עוד סרט של "המסור" עומד לצאת, עם כותבים ובמאים אחרים, אך עם וואנל ברמת ההפקה. וואן מצידו, שמשוטט גם בז'אנרים אחרים, מביים בימים אלה את "אקווהמן", גיבור העל הימי שעומד להצטרף לבאטמן ו-וונדרוומן וייצא ב-2018. האם השניים ימשיכו לספק עוד מאותו הדבר, או יצליחו למתוח את המסגרת בתוכה הם פועלים? נצטרך לחכות ולראות.
בא לחדש לנו
בשנים האחרונות הפך מייק פלנגן לשם חם בעולם האימה, בעיקר בזכות "השער" (2013), שבמרכזו סיפור על אח, אחות ומראה מחרידה – המתפרס על שני צירי זמן במקביל. נשמע מבלבל, אבל כנראה שזו גם הסיבה ש"השער" זכה לביקורות חיוביות: הוא לא הסתפק רק במבנה הקבוע של משהו לא בסדר בבית (מראה, במקרה הזה) – מישהו שמתחיל להתנהג מוזר – למה הם לא עוברים דירה בשם אלוהים – הכל משתבש – הסוף. פה פלנגן הכפיל את הנרטיב, שמתרחש פעם אחת כשהאח והאחות צעירים, ובפעם השנייה כשהם מבוגרים ולמודי טראומה. לא מדובר בסרט מושלם, שכן הדיון (אזהרת ספוילר) 'האם מה שקורה מתרחש במציאות או במוחו הקודח של האח' נקטע מהר מדי, אבל הוא עדיין מותיר רושם.
עוד שניים מהיתרונות של פלנגן הוא שהוא לא רק מביים - הוא גם עורך את סרטיו בעצמו ומציג ניצנים מרעננים של מקוריות במהלך הסרטים השונים. בדומה לשניים הנ"ל, מסתמן שגם הוא מצא לעצמו חצי שני, כשחלק מהתסריטים לסרטים שביים הוא כתב יחד עם ג'ף האוורד ("השער", "להתעורר מפחד" ו"Ouija: Origin of Evil"), וכעת הם משתפים פעולה בעיבוד הקולנועי ל"המשחקים של ג'ראלד" של סטיבן קינג וברימייק ל"אני יודע מה עשית בקיץ האחרון".
עוד שחקנית חשובה, תרתי משמע, בקריירה של פלנגן היא אשתו, קייט סיגל, שמשתתפת בסרטיו השונים והשנה כיכבה גם ב"שקט" שלו - סרט פלישה ביתית שבמרכזו אישה חירשת שצריכה להתמודד עם רוצח מטורף (שמודע לכך שהיא לא שומעת ומנסה לנצל עובדה זו לטובתו).
"שקט" היה רק אחד מבין שלושה סרטים שהפכו את 2016 במובהק לשנה החשובה של פלנגן, לצד "Ouija: Origin of Evil" – פריקוול לקודמו שמתרחש בשנות ה-70 ובונה אווירה מצוינת ו"להתעורר מפחד". המעניין ביותר הוא האחרון - במרכזו ילד מאומץ בשם קודי (ג'ייקוב טרמבלי, "חדר") שניחן ביכולת מרתקת ומטרידה – החלומות שלו מתרחשים במציאות של הסובבים אותו, בזמן שהוא חולם אותם. כל עוד הוא חולם על פרפרים יפים הכל בסדר, אבל כשיש לו סיוטים, בואו נגיד שהעניינים מסתבכים.
בעוד ששני הסרטים האחרים של פלנגן מהשנה החולפת עובדים במחוזות מוכרים, "להתעורר מפחד" מייצר דמויות עם סיפורי רקע ומניעים מורכבים יותר, ומצליח להיות יותר מ"רק מפחיד". הוא מעורר מחשבה ואפילו מרגש בנקודות מסוימות, כשהניסיון שלו להתייחס לנושא הלעוס של יחסי הורים-ילדים באופן שונה מפיח תקווה אמיתית שפלנגן מהווה חלק מדור חדש של במאי אימה, שמעזים להיחלץ מהתבניות המוכרות. היופי בעבודות שלו הוא שכל אחת מהן שונה לחלוטין ומעידה על היכרותוה עמוקה עם הז'אנר: הוא עשה סרט פלישה ביתית ("שקט"), סרט על ספק שגעון ספק רוע ("השער"), סרט על שדים ("oija") עם מחווה תקופתית וסרט על ילד מיוחד ("להתעורר מפחד"). הספק לא רע, סך הכל.
למה אפשר לצפות ממנו ב-2017: עיבוד חדש ל"אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" – הסרט שיצא בשנות ה-90 בצל סרטי "צעקה". עבור פלנגן זו תהיה התנסות נוספת בתוך הז'אנר, הפעם בסגנון "נערים שעשו משהו נורא ועכשיו כולם צריכים למות", ומעניין לראות לאן הוא ייקח את זה. מעבר לכך, ישנו העיבוד הקולנועי ל"המשחקים של ג'ראלד" של אמן האימה סטיבן קינג, המגולל את סיפורה של אישה שצריכה להישאר בחיים בעודה קשורה, פשוטו כמשמעו, למיטה שלה. גם כאן עוד מוקדם לדעת אם אלו יהיו עיבודים חדשניים במיוחד, אבל לפי העבודות האחרונות של פלנגן, אפשר לקוות בזהירות שנקבל חוויות מעניינות ומצמררות.