הרבה תלאות, השפלות ומאבקים עברו על הקהילה השחורה של ארה"ב מתקופת העבדות של המאה ה-19, דרך המאבק לשוויון זכויות ועד להפיכתה ליקירת המיינסטרים בשנים האחרונות. יכול להיות שזו הנוכחות של אובמה בבית הלבן, עלייתם של יוצרים מבריקים שצמחו מתוך הקהילה או פשוט בשלות של החברה האמריקאית, שיכולה סוף סוף לעכל את מעשיה ממרחק בטוח מספיק של שנים. כך או אחרת, יותר ויותר סרטים על תקופת העבדות והקהילה השחורה מוצאים את דרכם אל מרכז הבמה בשנים האחרונות, כשהם מציבים במרכזם גיבורים מרתקים, שלא הורגלנו לראות על המסך עד לפני כמה שנים.

"פרשס" של לי דניאלס (שמקדם בימים אלה את סרטו החדש, "המשרת", דרמה עטורת כוכבים נוספת המגוללת את סיפורו של גיבור שחום עור) היה הסרט הראשון לפרוץ את הסכר ב-2009. ההצלחה הגדולה (פרס השחקנית הטובה ביותר למוניק, מועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר) פתחה את הדרך לשורה של להיטים כמו "העזרה", "ג'אנגו ללא מעצורים", "לינקולן" (שעל אף שעסק לכאורה בנשיא המיתולוגי, התעמק למעשה בסיפור ביטול העבדות השחורה), ו-"תחנת פרוטווייל". הצעד הבא במגמה הזו יהיה כיבוש של טקס האוסקר היוקרתי, הישג שיכול לקרות כבר בעוד קצת פחות מחצי שנה ללהיט הגדול שהגיע מפסטיבל טורונטו 2013.

אין תמונה
אמריקה מתחילה להתרגל לגיבורים חדשים
אור קטן בתקופה חשוכה

"12 שנים של עבדות" מבוסס על ספר זיכרונותיו של סולמון נורת'אפ, שנולד ב-1808 כאדם שחור וחופשי בניו יורק וניהל חיי משפחה מאושרים לצד טיפוח התחביב האהוב עליו: נגינה בכינור. באופן אירוני, דווקא הכישרון המוזיקלי של נורת'אפ הוביל לאירוע ששינה לנצח את חייו. ב-1841 הוא פגש בשני גברים שהציגו את עצמם כבדרנים המחפשים נגן שיתלווה אליהם במהלך הופעותיהם. נורת'אפ נענה לבקשתם, ומכיוון שהעריך כי מדובר בפרק זמן קצר אף לא טרח להודיע על כך לאשתו ולשלושת ילדיו. השניים פיתו את נורת'אפ להמשיך איתם לוושינגטון (שם, בניגוד לניו יורק, העבדות עדיין הייתה חוקית באותן שנים) וכשהגיעו לעיר חטפו ומכרו אותו לעבדות באחוזה בניו אורלינס.

שמו של הסרט משאיר מעט מקום לספק בכל הקשור למה שאירע לאחר החטיפה, אבל הגאווה, כוח הרצון והסירוב המוחלט לאבד תקווה מול אכזריות וסבל קשים מנשוא, הם שהפכו את הסיפור לאחד החשובים והמרגשים בתקופה החשוכה הזו בהיסטוריה האמריקאית. ספרו של נורת'אפ, שראה אור ב-1860 הודפס מחדש במספר מהדורות מעודכנות במהלך השנים, וזכה למגוון מחוות משירים שנכתבו עליו, עיבודים לתיאטרון, סרט טלוויזיה שנעשה ב-1984 ואפילו יום חג מיוחד (יום סולומון נורת'אפ) שמצוין בסרטוגה ספרינגס, עיר הולדתו בניו יורק, מדי שנה מאז 1999. למרות כל אלה, נדרשו יותר מ-150 שנה ובמאי מבריק אחד כדי להביא אותו לראשונה למסך הגדול.

סטיב מקווין הבריטי (43), מהשמות המבטיחים בתעשיית הקולנוע של השנים האחרונות, הפך ליקיר המבקרים בזכות שני סרטי הבכורה שלו: "רעב" (2008) על אסיר שמוביל את חבריו לשביתת רעב בכלא האירי ו-"בושה" (2011) שמתאר לפרטי פרטים את הדינאמיקה המורכבת של חיי מכור למין. סרטיו של מקווין מאופיינים בדגש חזק על עיצוב אמנותי ודרמה אנושית, שמאפשרים לצופה להתחבר רגשית ונפשית עם הגיבורים שלו. זאת הסיבה שכבר בתחילת דרכו סומן הפרויקט הזה כפוטנציאל להפוך לאחד הלהיטים הגדולים של השנה. מיד עם סיום הצילומים החליטו ראשי האולפנים לקחת אותו לטבילת אש ראשונה בפסטיבלי הסרטים של הסתיו, כמעט חודשיים לפני שהקהל הרחב יוכל לצפות בו. ההצלחה עלתה על כל הציפיות המוקדמות.

אין תמונה
"לפיד של תקווה". הפוסטר הרשמי של הסרט
"יש לנו כאן ניצחון שיצית את הדמיון של התקשורת, יעורר את תשומת ליבה של הקהילה השחורה ויחולל דיון ציבורי נרחב בחוגים פוליטיים וחינוכיים בעולם", טוען טוד מקארתי, מבקר הקולנוע של ה'הוליווד ריפורטר' בחוות הדעת שלו על הסרט. "החוויה שמייצר מקווין תגרום לכם להרגיש באמת מהי המשמעות של להיות עבד", קובע ריצ'רד קורליס ממגזין 'טיים'. "אתם תירתעו מכל הצלפת שוט, תחושו כל קללה נוראית כאילו פגעה בעמקי נשמתכם ותתהו כיצד מצליח אדם לשמור על צלם אנוש בסביבה שכזאת. מעל הכל מדובר בניצחון של אצילות נפש שזוהרת מעל אפלת הבושה של אומה שלמה". "אם 'ג'אנגו ללא מעצורים' פתח את הדלת לעולם האפל של העבדות, '12 שנים של עבדות' דוהר לתוכה בעוצמה", כותב פיטר דברוג'  מ'ווראייטי'. "הסרט הזה הוא מסמך חינוכי חשוב מאין כמוהו לקהלים שמעולם לא ידעו את הדינאמיקה של עולם העבדות. ולמרות הכל מדובר בלפיד של תקווה שממצב את הקולנוע כמדיום האולטימטיבי לזכויות אדם".

המרוץ לדפי ההיסטוריה

על אף שצוות השחקנים של הסרט כולל שמות כמו בראד פיט, מייקל פסבנדר ופול ג'יאמאטי, עיקר התשואות מופנות לכיוונו של צ'יווטל אג'יופור, שמגלם את דמותו של נורת'אפ בסרט. אג'יופור, בריטי בן להורים מניגריה, מציג את ההופעה הטובה ביותר בקריירה שלו, שבעקבותיה הוא מוזכר שוב ושוב כאחד המועמדים המובילים לזכייה בפרס השחקן הטוב ביותר בטקס האוסקר הקרוב. שם גדול נוסף שראוי לאזכור בהקשר לסרט הוא המלחין הגרמני, האנס זימר (טרילוגיית "האביר האפל", "התחלה", "מלך האריות") שאחראי על הפסקול המוצלח שמלווה את הסרט.

אחרי השבחים הגדולים להם זכה בפסטיבל טלורייד והזכייה בתואר "בחירת הקהל" בפסטיבל טורונטו היוקרתי, עומד "12 שנים של עבדות" להתמודד עם המבחן הגדול ביותר שלו: זה של הקהל הרחב. לא מעט תהיות הועלו באשר ליכולתם של הצופים לעמוד באופי הברוטאלי וחסר הרחמים של חלק מהסצנות בסרט, אבל מקווין עצמו לא חושש. "כקולנוען, אני תמיד שואל את עצמי איפה נמצאת נקודת השבר, כי לפעמים צריך לחצות את הנקודה הזאת כדי לגרום לך להרגיש משהו מסוים", הסביר הבמאי בראיון ל-Indiewire. "יש לא מעט חלקים בספר של סולומון שהחלטתי שהם קשים מדי, אבל יש גם דברים שרציתי שהצופים ירגישו בעצמם, ולו לשבריר של שנייה, ולכן התמקדתי בהם".  

אין תמונה
זה ייגמר באוסקר? צ'יווטל אג'יופור ומייקל פסבנדר
התזמון שבו מגיע "12 שנים של עבדות" אל המסך ממש לא מקרי. חודש דצמבר הוא הזמן שבו הפוטנציאלים הגדולים לאוסקר יוצאים לאקרנים. הכי קרוב לסוף השנה וכמה שיותר טרי בזיכרון הקולקטיבי של המצביעים. על פניו, הדרמה ההיסטורית הזאת מנגנת על כל המיתרים הנכונים של מצביעי האקדמיה. אבל למרות הכל מדובר עדיין בבמאי שחור, בגיבור שחור ובסיפור קשה שמותיר את אמריקה רחוק מהתדמית אוהבת האדם שלה. מצד שני, אם יש מישהו שמסוגל לדלג מעל המהמורות האלה בדרך אל דפי ההיסטוריה, סולומון נורת'אפ הוא ללא ספק האיש.

"12 שנים של עבדות" יגיע לבתי הקולנוע בישראל ב-27 בדצמבר.