יעד סופי
גורלו של בוגד: סיפורו של טל מוסרי
סתיו 2014. כוכב הילדים הותיק טל מוסרי יוצא בגפו לטיול רגלי בגליל. שם, על שפת מעין קסום, הוא יושב ומביט בעיני רוחו על חייו שחלפו. תמונות קפואות של חדרי הלבשה דחוקים, מוניות טרנזיט מסריחות, חיוכים מזויפים וילדים שהפכו לנערים שהפכו למבוגרים עצובים כמותו חולפות לנגד עיניו ולא נותנות לו מנוח. הוא מנסה להרגע, נושם עמוק ומזמזם את "זה סימן בשבילי זה סימן בשביל כולם", אבל דבר לא עוזר, הוא מתוסכל. הוא בן 40, הוא אוחז בשיא ההופעות בפסטיגלים, הדמות הידועה ביותר שגילם נקראת "דדי דביר". הוא מתגעגע. הוא מתגעגע לימים בהם היו מנחים מגניבים בערוץ הילדים (היי נימי נים!), הוא מתגעגע לימים בהם זכרו לו עוד משהו חוץ מהדמיון לעודד מנשה (היי "חורף 73"). יותר מכל, הוא מתגעגע לימים בהם נתפס כמצליח יותר מאחיו, עידו - כל זה נגמר ב"אל תתעסק עם הזוהאן".
עם שקיעת השמש, מופיעה על קו האופק דמות קטנה, גמדית. היא מתקרבת. הוא משפשף את עיניו אבל הצללית לא מתבהרת. היא מתקרבת, לאט. הוא מחפש פנס בתיק הגדול שארז (תיק ירוק-סגול ממותג של ערוץ הילדים עם ההקדשה הרקומה "למנחה הכי מנחה"). הוא מאיר לכיוון הצללית, שכעת כבר עומדת מטרים ספורים ממנו.
זה שון גיטלמן. הוא לבוש כנווד ושיערו הבהיר הארוך מלא בעלים ומלוכלך בחול. שון מספר לטל על נבואה עתיקה, על כוכב, כוכב ילדים, שמאס בחיי הזוהר העגומים והחליט לצאת לדרך חדשה. בסיומה הוא פוצח בשיר "ילד של אבא" של מוקי. "וזה הזמן שלך לזרוח ולדעת ולגעת בהכל, לטרוף את העולם, אל תפחד ליפול. כי זמן לא עוצר, הוא עף, נשרף, מסך עשן"' שר ילד הפלא ונעלם כלא היה.
"כמה חודשים לאחר מכן"
טל מוסרי יושב מול המראה בחדר הלבשה קטן. הוא מביט בבבואתו המאופרת בקפידה. הוא נראה צעיר יותר, שמח יותר, מסופק יותר. עוזרת הפקה צעירה אומרת שזמנו הגיע. הוא יוצא לאולפן של "ניקולודיאון" לקול שאגות הילדים. בקטעי הקישור אותם הוא מנחה במיומנות, הוא נכנס לאקסטזה של ממש. הילדים מתים עליו, וגם הוא מרגיש שוב את אותו ניצוץ שחשב שאבד לעד.
רגע לפני סיום השידור הוא מרגיש פתאום סחרחר. האורות החזקים מסנוורים אותו, ושאגות הילדים הופכות למחרישות אזניים. "בוגד! בוגד!" הם זועקים. הפלאפון שלו רוטט ומצלצל חזק. הוא היה בטוח שהשאיר אותו בחדר ההלבשה כמו תמיד. הוא לא מצליח לכבות את הצלצול. על המסך מופיעים עוד ועוד הודעות, ווטסאפים, פייסבוק. "הרסת לנו את הילדות", "מה ההבדל בין טל מוסרי לאיידס? איידס לא עוזב אותך!" ועוד הברקות לשוניות. הוא צורח, חסר אונים. הילדים בקהל פורצים לאולפן ונושאים אותו מעל ראשם.
הוא מנסה להשתחרר אך ללא הצלחה, אלפי ידיים קטנטנות אוחזות בו. הם לוקחים אותו החוצה, למגרש החניה. שם אלפי ילדים ממתינים להם לצד בובת בוב ספוג ענקית. הם אוכלים את גופו. מלא gore. הסוף.
האויב שבפנים
גיס חמישי: סמולנים לא מתים
בימים סוערים וקשים, בין עוד פיגוע דקירה לעוד פסטירבין (20 שנה לא הולכות ברגל), השרה מירי רגב מגיעה לאולפן תכנית הבוקר של לוסי אהריש. השתיים מנהלות דיון ער על המצב, על עתידה של ישראל, על מתכונים לטבולה חריפה, על איך יש להתגונן מדקירת סכין, על מציאת נקודת הג'י אצל נשים ועל האלבום החדש של הזמר החרדי האהוב דודו ארמוזה - אתם יודעים - שיחה אופיינית לתכנית בוקר.
פתאום האולפן רועד ורעש חזק נשמע. הכל זז ונופל, החשמל מפסיק וכולם מאבדים עשתונות חוץ ממירי ולוסי, שיושבות יחד בחושך ומחזיקות ידיים. אחת מהמצלמות שעל הסט מתפוצצת, ומשפריצה חומר רדיואקטיבי על השתיים. הן הופכות למכונות מלחמה משומנות. הן יוצאות מהאולפן ומגלות ישראל אחרת לגמרי. כולם חוץ מהן הפכו לזומבים סמולנים שרק רוצים למסור שטחים ללא יהודים. תל אביב הפכה באופן מוחלט לעיר אפריקאית-זומבית (ושמה שונה ל"תל סרטן"), כאשר מיעוט יהודי קטן מתגורר בדרום העיר באיזור התחנה המרכזית ועובד בעבודות שירות ובנין. ירושלים היא בירת המדינה האיסלמית העולמית. חיפה נשלטת על ידי בהאיים צמאי דם שמעבידים אנשים בעבודות גינון סימטריות. באר שבע פורקה והוקמה מחדש כמאהל בדואי עצום.
השתיים יוצאות למסע לחיסול הזומבים. הרבה דם, יזע, דמעות וכפיים. הן מנצחות.
אני יודע מה עשית בקיץ האחרון
בדרך לכנסת עוצרים בבורגס
חבורה של צעירים ישראלים מבלה בעיר הנופש בורגס, כולל סמים, אלכוהול, ז'יטונים, חשפניות, זונות והרמות. בחבורה - ארבעה: אליאנה תדהר, עומר דרור, שחר חסון ונוה צור. הם מתחברים עם אורן חזן, ישראלי שחי ועובד בבורגס כמדריך תיירים ויועץ לענייני צ'ייסרים. כשהם מבלים בעוד בר סליזי בו מתנגן הלהיט של דייויד גואטה "who voted for you", שחר נקלע לקטטה עם אחד הברמנים הבולגרים במקום, אחרי שהוא מסרב למכור לו עוד אלכוהול בטענה שהוא צעיר מדי ("אתה נראה בן 15, וואלה הייתי נותן לך לשחק ילד בתיכון באיזו הצגת ילדים").
החבורה בורחת מהמקום אחרי שגלוחי ראש בולגרים מאיימים על עומר שהם "יהפכו את הפרצוף שלו לפחות יפה". במנוסתם הם פורצים למכונית ספורט אדומה עם גג פתוח, ויוצאים לכביש הראשי. ברגע של חוסר ריכוז (ובעוד שחר ונוה שרים ביחד מחרוזת להיטים של MC מנצור) הם דורסים בטעות נווד בולגרי, ומחליטים לא להזכיר זאת לעולם.
"שנה לאחר מכן"
אליאנה, עומר, שחר ונוה מככבים יחד ב"היי סקול פסטיגל". אורן חזן משמש כחבר כנסת. בוקר אחד, החמישה מקבלים מכתב מסתורי בזו הלשון:
"אני יודע מה עשית בקיץ האחרון".
הם נרצחים זה אחר זה באכזריות. אורן חזן מועלה אחר מותו לדרגת "שר בלי תיק". "היי סקול פסטיגל" ממשיך להציג לנצח (איזה אושר).
פעילות על טבעית
אל תנשנש לבד
זוג צעיר עובר לגור בשכונה החדשה והנחשקת "חלומות השרון" שבפאתיה המזרחיים של כפר סבא. אין להם ילדים, למרות שהם נשואים כבר כמעט עשור. מערכת היחסים שלהם מתוחה, חורקת. המשכנתא הטריה והמאיימת לא עוזרת. אחרי לילה ראשון בדירה החדשה, הבעל, רפי, יוצא לעבודה. אורטל נשארת לבדה, לפתוח ארגזים ולסדר את הדירה.
מצלמות האבטחה הפזורות בבית - שהותקנו במקור כדי לרגל אחרי העוזרת של המשפחה הקודמת שגרה כאן כי האישה טענה שהיא משתמשת לה בתמרוקים - מצלמות את אורטל, שמסתובבת בדירה באי נחת. היא מתקשרת לחברה הכי טובה שלה שהותירה מאחוריה בת"א. "משהו מרגיש לי לא טוב בבטן" היא אומרת. עם רדת החשיכה רפי שולח הודעה שהוא מתעכב במשרד, שתאכל בלעדיו, שתישן טוב, הוא כבר יגיע. אורטל, עצובה ועייפה, נרדמת על הספה בסלון כשסביבה פזורים ספרים, דיסקים ישנים וניירות.
היא מתעוררת מקול נפץ חזק. היא קופצת על רגליה מפוחדת. זה רק רפי, שנכנס לדירה והפיל בטעות מנורה כבדה מאחד המדפים. הוא מחבק אותה. אורטל ממלמלת "בא לי משהו לנשנש". הוא הולך למטבח להביא לה משהו קטן, אך המקרר לא נפתח. "זה כאילו מישהו הדביק את הדלת" הוא צועק לה מהחדר הסמוך. הם הולכים לישון רעבים.
אנחנו צופים בהם ישנים, רחוקים זה מזה, לא נוגעים, על המיטה החדשה הגדולה. אורטל מתעוררת בבהלה ופורצת בבכי. "הם קראו לה שמנמונת, הם קראו לה שמנמונת", היא ממלמלת בעוד רפי מנסה להרגיעה ולוחש "זה היה רק חלום, רק חלום רע".
בבוקר, רפי קם מוקדם כדי להביט במה שצילמו המצלמות. הוא מזהה תנועה חשודה לא ברורה באיזור המזווה סביב 04:00 בבוקר. הוא תופס אלת בייסבול ישנה שיש לו וצועד לאט לכיוון המזווה, אך הוא מוצא רק קופסה ריקה של סופגניות מרולדין, סניף G כפ"ס. הם מחליטים להזמין מומחה לענייני העל טבעי – ד"ר אהרל'ה (בגילומו של יואב צפיר ששב לפרונט אחרי שנים על כיסא הבמאי).
הדוקטור מגיע, עטוף במעיל רוח ארוך, עם זקן עבות ומשקפיים. הוא מבקש לעשות סיור בדירה. בחדר הארונות הוא מוצא משהו חשוד, לוח עץ רופף. הוא מזיז אותו בכוח, תולש אותו מהקיר, ומאחוריו מתגלה תמונתו של הראל סקעת, ועליה פירורים של ביסקוויטים וכתמים של שוקולד נוטלה. "ידעתי" הוא אומר, "ידעתי שזו היא". שוב קול נפץ נשמע והדלת נטרקת. הם נעולים, שלושתם, בחדר הארונות.
מרחוק נשמעת שירתה של מיכל צפיר, "כן עכשיו, השקט כבר נשמע קרוב".
היא נכנסת לחדר, אוחזת בקערה מלאה בקיש, אותו היא דוחפת לפיה. כשהוא נגמר, היא זורקת את הקערה על מצלמת האבטחה, שמתרסקת. המסך הופך למושלג.
גופותיהם של רפי וד"ר אהרל'ה נמצאו על ידי המשטרה זמן קצר לאחר מכן.
גורלה של אורטל נותר לא ידוע.
הצלצול
זה לא נגמר עד שזה נגמר: החתונה של בר
נערה צעירה מתגוררת עם הוריה וסבתה הזקנה בבית מבודד, גדול וישן עם חצר רחבה. יום אחד, אחרי ששוב לא הלכה לבית הספר כי נאלצה להישאר לעזור לסבתה החולה, הנערה יוצאת לשחק בחוץ. שם, בקצה החצר, היא מוצאת קופסה שחורה קטנה, ובתוכה קלטת וידאו מסתורית.
היא חוזרת הביתה ומנסה לדחוף את הקלטת למחשב או לממיר של הוט, אך ללא הצלחה. סבתה (בטי רוקוואי בתפקיד אופי ראשון) רואה אותה ואומרת "כשאני הייתי צעירה השתמשנו בקלטות כאלה. אני חושבת שאולי נשאר לנו הוידאו הישן של סבא בעליית הגג".
הנערה עולה לחפש את הוידאו, ומוצאת אותו קבור בין אלבומים ישנים, ערימות של דיסקים וחפצים נוספים שכבר אין להם שימוש אבל הם עדיין לא מספיק ישנים כדי להיחשב רטרו.
היא מכניסה את הקלטת למכשיר ועל המסך מופיעה דמותה של בר רפאלי, בסרטון החתונה המפורסם. אחרי שהיא מעלה לאינסטה תמונה של בר עם הכיתוב "הכלה הכי יפה בעולם!!!!1", הנערה מתפנה להתרכז בהתקף פאניקה.
שבוע לאחר מכן היא מתה. חודש לאחר מכן סבתה מתה מצער. שנה לאחר מכן בר מתגרשת.