זו השנה השנייה שבה שרת התרבות מירי רגב לא הוזמנה לטקס פרסי אופיר שנערך במשכן לאמנויות הבמה באשדוד, ואפילו ההתרגשות מהיעדרה כבר חלפה. הטקס היה נטול אירועים, יש שיאמרו משמים או אפילו לא רלוונטי, אבל המחסור בשערוריות החזיר לטקס מידה של הדרת כבוד שנעלמה בשנים הסוערות האחרונות. הקרקס עזב את העיר ונותרנו רק עם טקס פרסים לסרטים שלא רבים בישראל באמת ראו. "האופה מברלין" זכה בשבעה פרסים, בהם פרס הסרט הטוב ביותר, אבל מזכייתו נעדר את הלהט החתרני שליווה את ההצבעה ל"פוקסטרוט" בשנה שעברה. בהתאם לקיץ הגאווה שעברנו בחודשים האחרונים, בסרטים הבולטים השנה הוחלף הכיבוש בנושאים הקשורים לקהילה הלהטב"קית, ו"האופה מברלין" עמד בראש המצעד.
הפרסים התחלקו בעיקר בין "האופה מברלין" לבין "הנשף" שזכה בשלושה פרסים (ליהוק, איפור ועיצוב תלבושות), שניהם מציבים במרכזם דמות להט"בית. הזוכה הגדול, "האופה מברלין", סרטו של אופיר ראול גרייצר בכיכובם של שרה אלדר והשחקן הגרמני טים קלקלהוף, מספר על רומן בין ישראלי לאופה בבית קפה בברלין, שלאחר מותו מגיע לירושלים ופוגש את אלמנתו של אהובו. פרט לפרס הגדול, יוצר הסרט אופיר ראול גרייצר זכה גם בפרס התסריט ובימוי, ואדלר זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר.
פרט לזכייתו המשמחת של נוה צור הצעיר בפרס השחקן הטוב ביותר על תפקידו ב"פרא אציל", לא היו זכיות מפתיעות או מרגשות באופן יוצא דופן. לצד "האופה מברלין" גם "הנשף", סרטם של שרון מימון וטל גרניט, עוסק בקהילה הגאה. הסרט, בכיכובה של סתיו סטרשקו, מספר על נערה טרנסג'נדרית שחולמת לעשות ניתוח להגדלת חזה. הרבה יותר קל להתעסק בשאלות של מגדר ומין מאשר בפצע המדמם של החברה הישראלית, וכשאין איזו מירי רגב לתקוע לה אצבע בפרצוף, נראה שחברי האקדמיה שמחו להתעסק בנושאים יותר אוניברסאליים, ובעיקר בכאלה שנמצאים עמוק בקונצנזוס הישראלי.
תוצר לוואי חיובי של היעלמותה של שרת התרבות מהתודעה ורגיעת הרוחות, היה שהנואמים הפסיקו לציין מה כל אחד מהם ומצאצאיהם עשה בצבא. הם לא היו צריכים להוכיח את ציוניותם וגם לא את שמאלניותם, אז הם פשוט התעסקו בסרטים. אסי לוי ספדה לליאון אדרי, ממקימי סינמה סיטי, והצליחה לרגש עם סיפור חייהם של האחים אדרי והחותם שהותירו בקולנוע הישראלי. דובל'ה גליקמן שזכה בפרס לשחקן המשנה ניסה לעורר קצת את הטקס עם נאום לוחמני, אבל ההגנה הנחרצת שלו על תעשיית הקולנוע הייתה מבולבלת למדי, עם הבלחי צעקות "לא ניתן להם", שהיו תמוהות למדי ולא מרשימות במיוחד.
למרבה הצער, כשהרוחות רגועות והפוליטיקה נשארה בחוץ, החגיגה הרגישה כמו מועדון קטן שלא ממש מעניין את העולם החיצוני. אולי בלי מירי רגב, באמת שלטקס באמת קשה לעלות לתודעה הציבורית. נשיא המדינה ראובן ריבלין פתח את הטקס עם סרטון חביב וחסר תוכן, ואילן פלד שוב היה אחראי על קטעי הקישור ההומוריסטיים, שהיו מצומצמים יותר ופרועים פחות מאשר בשנה שעברה. במקום ליאור אשכנזי שהנחה את הטקס בשנה שעברה, השנה נראה שהחליטו שההולוגרמה של פלד תנחה את הטקס, מה שמנע מאיתנו את מנת הטרחנות הקבועה של אשכנזי, אבל שוב, הנעים את הזמן בלי לעורר עניין מיוחד. ייתכן וזה גורלם של פרסי אופיר ושל האקדמיה לקולנוע כולה, להצטנף לה לאיטה בצד השליו של עולם התרבות, כשכל הכוכבים והעניין נשארים בטלוויזיה.
מצד שני, ייתכן ואם היה סרט שהיה כובש את הקהל והשיח הציבורי (כמו "אפס ביחסי אנוש"), האירוע היה חוזר לקדמת הבמה. רבים מהזוכים לא הגיעו לקבל את הפרס בשל מחויבויות קודמות, מה שהוסיף לתחושה השאננה של הטקס. אז היה נחמד, סרטים ראויים זכו ואשדוד זכתה במנת הכוכבים השנתית, גם אם הפעם הם היו מנומנמים ביותר ולא בוהקים במיוחד. אם תשאלו אותי, הרגע הכי מעורר מחלוקת ועניין היה לחלק קלחי תירס לאכילה בקוקטייל הפתיחה, מה שגרם לכולם לבלוס בחוסר אלגנטיות ולהיתקע עם חתיכות בשיניים לאורך כל הערב. לטקס שזכה בשנים האחרונות במנות גדושות של סערות, זאת בשורה מנחמת ומדכדכת כאחד.
רשימת הזוכים המלאה:
הסרט העלילתי הטוב ביותר
האופה מברלין
הבימוי הטוב ביותר
אופיר ראול גרייצר - האופה מברלין
התסריט הטוב ביותר
אופיר ראול גרייצר - האופה מברלין
השחקן הראשי הטוב ביותר
נוה צור - פרא אציל
השחקנית הראשית הטובה ביותר
שרה אדלר - האופה מברלין
שחקן המשנה הטוב ביותר
דב גליקמן - שרוכים
שחקנית המשנה הטובה ביותר
שירה האס - פרא אציל
צילום
דניאל מילר - עץ תאנה
עריכה
מיכל אופנהיים - האופה מברלין
ליהוק
הילה יובל - הנשף
עיצוב אמנותי
יעל ביבלניק - האופה מברלין
עיצוב תלבושות
לאורה שיים - הנשף
איפור
זיו קטנוב - הנשף
מוזיקה מקורית
אקים גולאייב, אלכסנדר רומננקו, ולאד דובינסקי, דידי ארז - כאן ועכשיו
פסקול
אבי מזרחי - האופה מברלין
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר (עד 60 דקות)
הארץ מעבר להרים
הסרט התיעודי הארוך הטוב ביותר (מעל 60 דקות)
ארץ זרה
הסרט העלילתי הקצר הטוב ביותר (עד 40 דקות)
קילומטר 147