רובין וויליאמס היה התגלמות האופטימיות, הצחוק המתגלגל והאשליה ששום דבר רע לא באמת יכול לקרות. נסיבות מותו שברו את שאריות התמימות האחרונות שלנו והוכיחו שגם האנשים הכי מצחיקים בעולם עשויים להסתיר אמת עצובה משאי פעם נוכל להבין
החלק הכי כואב בילדות הוא להתעורר ולגלות את האמת על החיים. המוות של רובין וויליאמס הוא בדיוק דוגמא להתפכחות הזאת. בשבילנו הוא היה פיטר פן, הג'יני מאלאדין. לחלקנו, הילדים הגדולים יותר, הוא היה גם פופאי המלח ומורק החייזר המפוזר. המוות של רובין וויליאמס כואב לנו בדיוק שם, בשארית התמימות הזו שעוד נותרה בנו אחרי שגילינו שגברת דאוטפייר לא קיימת, למרות שאנחנו צריכים אותה היום יותר מתמיד.
גם לג'יני בסוף נגמרות המשאלות | צילום:
באדיבות yes / Disney
המוות של רובין וויליאמס כואב לנו גם כי אין עוד הרבה שמות שמזוהים אסוציאטיבית עם חיוך, אנרגיית חיים פרועה ואושר ילדותי פראי. העובדה שהאיש שהצחיק אותנו במשך כמה עשרות שנים, והצחיק גם את ההורים שלנו, וגם את הילדים שלנו, התאבד בעקבות דיכאון מתמשך, מכאיבה לנו במיוחד כי אנחנו מצפים מהליצנים שלנו שימשיכו לצחוק ולהצחיק גם כשהמסך יורד. המוות של רובין וויליאמס מכאיב לנו במקום בו אנחנו שוכחים שהג'יני חוזר לבדידות של המנורה אחרי שהוא מגשים לנו את המשאלות.
המוות של רובין וויליאמס כואב לנו כי חוץ מליצן עצוב איבדנו גם שחקן ענק. כל פעם שהיינו רואים את רובין וויליאמס ברשימת השחקנים של סרט דרמטי חדש היינו יודעים שהוא יהיה כנראה בדמותו הרצינית, בדרך כלל עם זקן מאפיר – והוא יגנוב את ההצגה. כך זה היה בתפקידו הענק ב"פישר קינג", ב"בוקר טוב וייטנאם, ב"ללכת שבי אחריו" וכמובן ב"סיפורו של ויל האנטינג", עליו זכה בפרס האוסקר.
לאחרונה הוא התארח בפרק של "לואי", בקטע שמצמרר לראות היום ובו שני הקומיקאים הגדולים האלה נפגשים ליד הקבר הטרי והבודד של חבר משותף. משם הם ממשיכים יחד למועדון חשפנות וגורמים לעובדות במקום לבכות על אובדן הלקוח הנאמן שלהן. הסצנה נגמרת בכך שלואי מבטיח לרובין וויליאמס שהוא יגיע להלוויה שלו במידה והוא ימות קודם. זה מצמרר, כי בעוד לואי תמיד חשף את הכאב והמצוקה שלו דרך מופעי הסטנד-אפ וסדרות הטלוויזיה שלו – רובין וויליאמס השתמש בקומדיה בתור מסכה כדי להסתיר את האמת שלו מאיתנו.
החלק הכי מצחיק במשפחה | צילום:
reuters
אף פעם לא ברור למה מוות של מישהו שמעולם לא פגשנו יכול להכאיב לנו כל כך. האם זה על אובדן הכישרון? האם זו הוקרת תודה על כל הרגעים בהם הוא גרם לנו לצחוק? ובכל זאת, יש אנשים שהמוות שלהם מפתיע כל כך, עצוב כל כך, שהוא משפיע בצורה כזו או אחרת על אנשים בכל העולם. המחשבה על כך שאלאדין ישפשף היום את המנורה כדי לדבר עם החבר הכי טוב שלו ולא ייצא משם אף אחד כדי לשיר לו את "חבר כמותי" גורמת לנו להחסיר פעימה. אפילו שאנחנו יודעים ששתי הדמויות האלה הן פרי דמיונם של תסריטאים וכותבי סיפורים. רק השבוע כתבנו כאן במאקו על הדמויות שהיו לנו "קראש" עליהן, כי אנחנו יודעים שדמויות טלוויזיוניות וקולנועיות מרגישות לנו אמיתיות כל כך לפעמים. בדמויות של רובין וויליאמס התאהבנו כי הן הרגישו לנו כמו משפחה שהיינו רוצים להיות חלק ממנה, ועכשיו המשפחה הזאת נקברת כולה ברגע אחד.
כולם הלכו שבי אחריו | צילום:
reuters
ואי אפשר לסיים בלי הקטע הזה (שיצוטט כנראה עוד רבות בימים הקרובים) של רובין וויליאמס מתפקיד המורה ("הו קפטן, מיי קפטן") בסרט "ללכת שבי אחריו" עליו היה מועמד לאוסקר: "אנחנו לא קוראים שירה בגלל שזה חמוד. אנחנו קוראים וכותבים שירה מכיוון שאנחנו חלק מהמין האנושי, והמין האנושי מלא בתשוקה. ורפואה, ומשפטים, ועסקים, והנדסה – כולם מקצועות מכובדים ונחוצים. אבל שירה, יופי, רומנטיקה, אהבה – אלה הדברים ששווה להישאר בחיים בשבילם. אם לצטט את וולט ויטמן: 'הו אני! הו חיים! על השאלות החוזרות ונשנות של אלה; שַׁיָּרוֹת אֵין קֵץ שֶׁל מְפִירֵי הָאֵמוּן—עַל כְּרַכִּים גְּדוּשֵׁי הַשּׁוֹטִים מַה טּוֹב יִמָּצֵא בֵּינוֹתָם, הוֹ אֲנִי, הוֹ חַיִּים?
