באחד הפאק-אפס הבלתי נשכחים של "מחלקת גנים ונוף", מנסה לזלי נופ (איימי פוהלר האגדית) להושיט יד ממשלתית מסייעת לעסק המקומי הכי מקרטע בסביבה - ספריית הווידאו. ליבה של הפקידה נשבר למראה מוסד התרבות העירוני שהולך לפח כי כולם מורידים סרטים פיראטית ואף אחד לא מספיק רגיש קולנועית כדי להעריך את אוסף האיזוטריה המדכא שהספרייה לבדה יכולה להציע.
באקט שנוי במחלוקת, נופ מחליטה לתת מענק לספריית הווידאו כדי להקים אותה על הרגליים. ואכן, הספרייה משתקמת ומצליחה להגיע למעמד של אחד העסקים המשגשגים באזור. אך אליה וקוץ בה – כדי להשתקם, הפך העסק הצנוע והמיותר לספריית פורנו ואביזרים נלווים. הסוף.
זה לא רק הסוף של הפרק. זה הסוף של ספריות הווידאו באשר הן. זה קצת יותר מעשור שבין ההורדות לסטרימינג אף אחד לא מוכן יותר לבזבז את כספו על מינוי בספריית ה-DVD המקומית. אם כבר לצפות בסרט בבית, למה לא להביא אותו מהבית? זה כלכלי יותר (ובשנים האחרונות אפילו חוקי. בחלקו. לא החלק שבו אתם משתמשים, כנראה). וחוץ מזה, זה נותן עוד זמן ספה. כולם מרוויחים.
כולם, חוץ ממי שהתפרנסו מספריות הסרטים. נדמה שהציבור שכח שהספריות היו למעשה מגוונות בערך כמו הקולנוע עצמו – מרשתות גנריות עם מסורות מעייפות כמו להיט החודש ("קרוסרודס + מאחורי הקלעים"), ועד לספריות חדשניות ומדליקות שאף דואגות להרחיב את טווח הצפייה הבסיסי של מנוייהן (סרטים – חכו לזה – לא באנגלית). על אלה ועל אלה אבד הכלח, והן זכורות במעומעם בכל שכונה שעומד בה היום, במקומן, עוד קיוסק. זה לא נורא אם ספריית הסרטים שלכם עבדה בעיקר עם יצירות מבית "פאראמאונט" ו"סוני", אבל זאת אבדה עבור מי שנהנו מכך שאפשר לשלם למי שמבין כדי שיביא לפתח סלונם סרטים שלא בהכרח היו מגיעים לשם בלי המלצה. והאנשים האלו עשו מעשה.
ימים יגידו, אבל נכון לעכשיו זה נשמע כמו נוסחה מנצחת. תרבות הקיקסטארטר החזירה לאנשים את תחושת השליטה - לפחות בצד התרבותי של חייהם. אם כבר לממן סרט, אז למה סרט של זאק בראף? כלומר, למה לא לקחת את זה צעד אחד קדימה ולדאוג לספריית סרטים שלמה ומתעדכנת? ועוד כזו שהציבור, אולי בניגוד לספריות אחרות, חש גם חש בחסרונה.
אם הממסד היה מממן את תכנית השיקום הזאת, זה היה נגמר בכי רע – בעיקר במדינה בה הממסד אוהב לפקח על תכנים ולהזיז אותם פנימה והחוצה במעגל הלגיטימציה על-פי שיקולים אידאולוגיים (היוש, פרס היצירה הציונית). העניין הוא שהקמת התארגנות כזו דורשת ככל הנראה שספרייה מסוימת קודם כל תתקיים ואז תקרוס, מה שעלול להפוך את העניין לחד פעמי; אנשים לא נוטים להתגעגע למה שלא היה להם, קל וחומר לשלם כדי לראות במה מדובר.
אולי "האוזן השלישית" הירושלמית צריכה להיות שמורת טבע, לפחות לתקופה מסוימת, עד ששכונות וערים אחרות יראו כי טוב וילכו בעקבותיה. אחרי הכל, מה יותר חכם מאשר לשלם עבור התוכן שאתה באמת רוצה?
עוד ב-Mako תרבות:
"ראיון סוף" שבר את שיאי ההורדות של כל הזמנים