זה הדוקו המוזיקלי הכי מסעיר וחתרני שנוצר באלף הנוכחי מתוך ועל חורבות התרבות המערבית. וכמו האדם והחיים שהוא מתעד, הסרט הוא נס, מופת של אנושיות, ומצפן ערכי. יפה עשתה חברת הלויין שמיהרה לרכוש את זכויות השידור לסרט הזה שקטף את האוסקר, ושיוקרן ביום שלישי הקרוב ביס דוקו. העלילה של "מחפשים את שוגרמן", לו נוצרה במוחו של תסריטאי, הייתה מתקבלת כמופרכת וכפשטנית מדי, וכמצע מצועצע לפנטזיית פופ חובקת כל.
בקיצור נמרץ ביותר, הסרט מתאר אמן אמריקאי מוכשר שלאחר שני אלבומים שכשלו מסחרית בראשית שנות ה-70, חזר לחיי עמל אלמוניים. שיריו הפכו, בלא ידיעתו, ללהיטי ענק בדרום אפריקה. מאות אלפי אוהדיו שם היו משוכנעים שהאיש העלום מת, טוו השערות על הסתלקותו בהתאבדות בימתית באש או ביריות, ואז תחקרו, מצאו אותו, והביאו אותו למסעי הופעות שם. עד כאן, לכאורה, סיפור עם סוף טוב על אחד מאותם חולמים שתעשיית המוזיקה, התקשורת והקהל במולדתם זנחו אותם. אלא שכאלו יש, למרבה הצער, באלפים ובעשרות אלפים.
תעשיית המוזיקה, על שלל הכוכבים שהיא מטפחת, זרועה גם בדמם המטאפורי והמוחשי של כל מי שלא עשו את זה, או הבליחו ונעלמו, או נאבקו והותשו. מה שהופך את הסיפור של סיקסטו רודריגז לאמירה הכי אנטי קפיטליסטית שיצאה מתעשיית המוזיקה האמריקאית ב-20 השנים האחרונות, הוא אי קבלתו של הגיבור את חלקו הלכאורה מובן מאליו במשוואה הזו של תהילה מול אלמוניות והצלחה מול כישלון. רודריגז מסרב להתביית על משבצת הלוזר. תעשיית המוזיקה לא הצליחה להפוך אותו לאייקון, ולא בחרה בו כגיבור. אבל רודריגז, וזה הצעד הכה נדיר של האדם המקסים והמופלא הזה, בחר גם הוא לוותר על תעשיית המוזיקה. הוא לא המשיך להתעקש, ולא נלחם, ולא חתר לנסות ולכבוש לעצמו כבוד ומקום הולם בליבם של בני ארצו.
כוחה המרפא של המוזיקה
"מחפשים את שוגרמן" מתעד שני יקומים מקבילים ההולכים ומתלכדים: מחד, עוצמת ההשפעה של תכני שיריו של רודריגז על אוהדיו במדינת האפרטהייד, והקשר הרגשי העצום שפיתחו כלפיו. מצד שני, העיקשות של רודריגז להניח מאחוריו את ניסיונותיו הכושלים לפרוץ כמוזיקאי ולנהל חיים שלמים שכנראה אין בהם ולו גרם אחד של החמצה, תוך שהוא מביא הרבה טוב להרבה אנשים גם בלי שינצל את כישוריו האמנותיים. הסוף המושלם שקרה בשלהי שנות ה-90, כשאחרי כמעט 30 שנה פתאום דרום אפריקה ורודריגז מגלים זה את זה, הוא כמובן עדות מרגשת ביותר לכוחה המרפא של המוזיקה, לעוצמה החודרת שיש לכל אמנות שיש בה אמת, ולאמונה ולתקווה ביכולתם של אמנים טובים לצוץ ולהתגלות, גם כשנדמה להם עצמם שאפסה תקווה לכך שמישהו ישים לב אליהם. זה מסר חשוב ויקר ערך, אבל הוא לא בהכרח חתרני, ולתעשיית המוזיקה המערבית יש גם סיבות לאמץ אותו: הוא יכול רק להעצים את כוח המשיכה והקסם והשליטה שלה, ולסייע למכור חלומות על הצלחה גם למי שכבר מיואשים.
אבל יש בסרט מסר בוטה, מזעזע, פוליטי וערכי חשוב הרבה יותר. הנה, מסתבר מול עינינו הממאנות להאמין באגדה הזאת, כיצד כל המערכת הוותיקה, העצומה, המשומנת והמיומנת אינה בהכרח מתווכת הולמת בין אמנים למאזינים. והנה, אלו האחרונים מסוגלים לפלס דרכם אל מי שיקרים לליבם גם תוך עקיפה של הממסד התעשייתי, תקשורתי, עסקי.
והנפץ הפוליטי אינו טמון בהכרח בנסיבות האפרטהייד, ובכך שרודריגז הוא בן למיעוט אתני שאז לא הצליח תרבותית בארה"ב: הרי במקביל אליו קרלוס סנטנה, עוד היספני, דווקא פרץ ובגדול. האמירה הפוליטית של "מחפשים את שוגרמן" נובעת מכך שהסיפור מעיד ברעש מחריש אוזניים על היפוכו: על הכלום, האפיסות, האין התרבותי, הנביבות, התלישות והאוננות ההמונית שהפופ המערבי הפך להיות. מאז מתקפות הטרור של 2001, הפופ המערבי, למעט קומץ אמנים כמובן, מתעסק ברובו המכריע בהעלאת גירה, מחזור ושחזור סגנוניים למיניהם. ואת אפס ההתחדשות התכנית והערכית מסתירות הצגות של מופעי מיניות תעשייתית נטולות רגשות ויצרים של ממש, ומסחריות שלמרות שלל כותרות כמו "נשמה" או "אלטרנטיבה" או "אינדי" או "דאנס" או טראנס" ,אין בה שום קשר לחיות ולחיוניות וליצריות שפועמות מחוץ למעגל הצריכה שבו נשטף כמעט כל מוח צעיר במערב.
מעגל שצורב בכל האנשים החדשים תודעת עבדות המשוכנעת כי צריכה, ולבטח צריכת פופ, היא תחליף לאהבה, למימוש עצמי ולסקרנות.
קואליציה בין שני צדדים
"מחפשים את שוגרמן" הוא לא קולנוע גדול, ולמרות דעות כמה מהדוברים בסרט, רודריגז אמן מוכשר, אבל רחוק מלהיות קרוב לקרסוליו של בוב דילן. אבל הסרט כובש ומשגע מפני שיש בו קואליציה בין שני צדדים משני צדדי האטלנטי שלא יודעים דבר זה על זה ובכל זאת יודעים ששום דבר טוב לא ייצא להם מתעשיית הבידור של המערב.
שני הצדדים ויתרו על התיווך שלה, והרוויחו את עצמם ואת אהבתם ההדדית. זה סרט על המוזיקה שתעשיית המוזיקה ויתרה עליה. סרט על אהבת אמת שאיש לא תימחר אותה.
