סצנת הפתיחה של "רוקטמן" היא הצהרת כוונות מאוד ברורה. אלטון ג'ון, לבוש בגד כתום יפהפה עם כנפיים ענקיות, נכנס לתוך מסדרון ענק ומואר באור נגוהות. הוא ספק צועד, ספק כושל. המסדרון מוביל אותו אל חבורת אנשים שיושבת במעגל, סשן של קבוצת תמיכה כלשהי. הוא נופל לתוך כיסא פנוי, שותק רגע ואז אומר (הציטוט לא מדויק): "שלום, אני אלטון הרקולס ג'ון ואני מכור לאלכוהול, סמים, מין וקניות. אני ממש במצב מחורבן". מתחילה שיחה, וכמקובל הוא נזכר בילדות. המסך נפתח ואנחנו חוזרים לבית הוריו, כשהוא ילד בן שש.
מרגע זה מתחיל להתגלגל אחד הסרטים היפים, האמיצים והנוגעים ביותר ללב שנראו על המסך בשנים האחרונות. היוצרים - בראשם ג'ון עצמו שהיה מעורב בכל פרט, התסריטאי לי הול שכתב גם את "בילי אליוט" והבמאי דקסטר פלטשר - מגוללים בכישרון עצום, בתבונה ובעדינות את סיפור חייו של ג'ון מילדותו ועד 1991, השנה שבה כלא את עצמו במוסד גמילה ונפטר מכל הרגליו הגרועים. אין כאן שום ניסיון לייפות את הפרטים: ג'ון מתחשבן עם הוריו, מאפשר לנו להציץ אל הבית הקר שגדל בו, לא מתבייש להציג את הסצנה שבה הסבירו לו בחברת התקליטים שהוא לא מספיק יפה בשביל להיות זמר, ובהומור בריטי מתייחס לאורך כל הסרט לבעיות השיער שלו.
לפני שצוללים לתוך הסרט, כמה מילים על אלטון ג'ון עצמו. אני מודה שהלכתי לסרט בחשש: סרטים אוטוביוגרפיים - במיוחד על זמרים, ועוד על זמרים חיים - נגמרים כמעט תמיד במפח נפש (עוד נגיע ל"רפסודיה בוהמית"). כדי לקבל את הזכויות לשירים צריך לעבור את הזמר עצמו או את בני משפחה, אנשים שבראש ובראשונה לא רוצים לפגוע באגדה. במקרה הזה הוחלט גם שהשחקן הראשי, טארון אג'רטון, יבצע את השירים בעצמו. ומיד אתה אומר, מה? בשביל זה אני הולך לקולנוע? בשביל לשמוע מישהו מקלקל את "Your Song"?
ועוד משהו: אלטון ג'ון הוא אליל נעוריי. את ההופעה הראשונה שלו בישראל, בהיכל התרבות בתל אביב ב-1979, אני זוכר בפרטים עד עצם היום הזה. גם את העותקים של "אל תירו בי אני רק הפסנתרן", "שלום לדרך האבנים הצהובות" ואלבום הבכורה, "האלבום החום", שהייתי שומע שוב ושוב ושוב. ג'ון הוא גאון שכתב כמות נדיבה של שירים מדהימים, הוא בליגה הכי גבוהה של אגדות הרוק והפופ, בשורה אחת עם הביטלס ובוב דילן - אלא שבשנים האחרונות, בגלל סיבובי ההופעות הכמעט אוטומטיים שלו, הוא נהפך קצת לאחד שאין כל כך כוח אליו. ההופעה שלו בפארק הירקון לפני שלוש שנים הייתה בינונית למדי, ולא מרגשת באמת ולו לרגע אחד.
בגלל כל האמור לעיל התרגשתי כל כך, בערך עשר דקות לתוך הסרט, כשהבנתי שג'ון מנער כאן את כל האבק ויוצא למסע אישי קשה ונועז - שכמובן הופך מיד למאוד נוגע ללב. אז תסלחו לי אם פה ושם יש טיפ-טיפה ספוילרים.
אם יש אהבה
"רוקטמן" הוא שילוב בין ביוגרפיה מוזיקלית למחזמר. חלק מהשירים מגיעים באופן אינטגרלי ומושרים ברגע המתאים; אחרים הופכים לנאמברים עם רקדנים וכוריאוגרפיה, ואז הם גם יכולים להתנתק מעט מהמציאות. זה עובד נפלא, למשל בשני קטעים: אחד שבו ברני טאופין, השותף המיתולוגי לכתיבה, נותן לג'ון את המילים של "Your Song" והאחרון מיד ניגש לפסנתר וכותב את אחד משירי האהבה היפים שנכתבו אי פעם. לפי גרסת הסרט זה שיר שהם מקדישים אחד לשני, ההומו והסטרייט, נשמות תאומות. בקטע השני, המאוחר יותר, ג'ון שוקע לעולם הסמים והזיונים. במועדון שנראה כמו סטודיו 54 הוא מתחיל לשיר במה שנהפך בתוך שנייה לכוראוגרפיה של אורגיה המונית. הסצנה עשויה בטעם, אבל הצופה מבין היטב את המצוקה הנואשת שהיא משדרת.
טרון אג'רטון יוצא מהסרט הזה מלך. הוא משחק את אלטון ג'ון פשוט נפלא, גרנדיוזי אבל גם מלנכולי. זאת הופעה גדולה מהחיים, אבל היא תמיד מצליחה לשמור על גרעין של חוסר ביטחון. בכלל, אין בסרט רגע אחד שהוא מזויף או שטחי. היוצרים לא חסים על אף אחד, ובמיוחד לא על ג'ון עצמו. הרגעים שבהם הוא עף על עצמו, מסתחרר מההצלחה ושוקע לעולם של אלכוהול וסמים, מתוארים בלי שום הנחה. מצד שני, הרגעים הגדולים שלו כיוצר וכמבצע מביאים אותו בכל הדרו. אתה ממש מצליח להרגיש כאילו היית שם בחדר כשהם כתבו את "Your Song".
כמחזמר וכסרט-על-מוזיקה, "רוקטמן" משיג לא מעט הישגים. למשל, הקליפ של "I'm Still Standing", שצולם על החוף בקאן, משוחזר במלואו וזה פנטסטי. ההופעה הראשונה שלו במועדון ה"טרובדור" בלוס אנג'לס, שהפכה אותו לכוכב ענק גם בארצות הברית, היא עוד רגע שיא בסרט עם ביצוע מושלם ל"קרוקודיל רוק".
יוצרי הסרט לא הרגישו צורך לדייק בפרטים הכרונולוגיים הטרחניים. הרי זה לא באמת משנה איזה שיר נכתב לאיזה אלבום, וכך "Pinball Wizard" מתוך הסרט "טומי", שכתב בכלל פיט טאונסנד, מוצג בסרט בסצנה מפוארת שמתארת את הפיכתו של ג'ון למגה סטאר. "שלום לדרך האבנים הצהובות" נהפך לדואט הפרידה (הזמני) המרגש של ג'ון מחברו לנפש טאופין.
מה אין ב"רוקטמן"? שום דבר סלבריטאי, זול, שואו אוף. "נר ברוח" אינו מופיע בכלל, וטוב שכך; אין שום אזכור לנסיכה דיאנה, לחברות עם ורסאצ'ה או בכלל לעולם הסלבס שג'ון היה חלק ממנו. הכל מסופר מזווית אישית לגמרי, סיפור אמיתי על בחור קצת ביישן ודי מכוער שכבש את העולם בזכות ולא בחסד, כמעט הרג את עצמו וניצל.
לא פחות חשובה, ומבחינתי הכי מרגשת בסרט, היא הזווית הגאה. אלטון ג'ון הוא הומו, ולא רק שהוא לא מתבייש בזה: הוא מבין שזה אלמנט מאוד חשוב בסיפור שלו. מהנשיקה הראשונה עם זמר סול שחור, דרך הרומן עם מי שהפך למנהל שלו, ג'ון ריד, ועד לנישואים עם הטכנאית הגרמנייה רנטה בלאול, ג'ון לא מתבייש בכלום. הרומן שלו עם בלאול, שהביא לנישואים קצרי מועד בסוף שנות ה-70, מתואר בדיוק כפי שהוא: התאהבות של אדם בודד באישה שמעריצה אותו, בתקופה שיש עליו לחץ מהתקשורת. אבל ג'ון מספיק ישר כדי להסביר לצופה בעדינות שאולי חתונה הייתה שם, אבל משיכה מינית לא הייתה אפילו לשנייה. סצנה קשה במיוחד היא זו שבה ג'ון יוצא מהארון בפני אמו - שמצד אחד מסבירה לו שהיא ידעה ואין לה בעיה עם זה, ומצד שני מטיחה בו שעונשו הוא שלעולם לא ימצא אהבה, ואיש לא באמת יאהב אותו.
אם יש צדק
לפני הסוף אין ברירה, חייבים לעשות את ההשוואה המתבקשת עם "רפסודיה בוהמית". הסרט ההוא נשען על קטעי המוזיקה, ובמיוחד על ה"לייב אייד" וסצנת היצירה של "רפסודיה בוהמית" השיר; הקהל קיבל בהכנעה את האופן הסטריאוטיפי והקלישאתי שבו הועבר הסיפור בתמורה להתמוגגות מול קטעי השירה המדהימים. ב"רוקטמן" מתברר שאפשר גם אחרת. אפשר לספר סיפור באופן מרובד, עם ניואנסים, וזה לא פוגע בסרט או במוזיקה. זה רק מוסיף. באופן מסוים, טרון אג'רטון משאיר רושם יותר חזק מזה שהשאיר רמי מאלק, שעם כל הכבוד לעיניו המיוחדות, לא אמר בסרט ההוא משפט אחד אמיתי.
וכמובן, הזווית הגאה. "רפסודיה בוהמית" ניסה לצמצם עד כמה שאפשר את הפן ההומואי בחייו של פרדי מרקורי, באווירת "בואו לא ניכנס לפרטים כדי לא להבהיל ילדים". "רוקטמן" עושה בדיוק את ההפך, וראו זה פלא - זה משתלם. "רוקטמן" הוא בעיניי סרט הרבה יותר טוב, ובוודאי הרבה יותר חשוב מ"רפסודיה בוהמית". זה כל ההבדל בין סרט שמנסה להגיד משהו על החיים לכזה שמצליח לשחזר יפה רגעים מוזיקליים בעזרת הון עתק.
כשיצאתי מ"רוקטמן", כל מה שרציתי היה לשמוע את האלבום הראשון של אלטון ג'ון ולראות שוב את הסרט. אולי אג'רטון לא שר יפה כמו ג'ון, אבל הוא שר יפה מספיק והסרט כולו הוא תענוג אינסופי ומרגש. אם יש צדק בעולם, הוא יצליח מסחרית כמו "רפסודיה בוהמית" ויראה למפיקים ולסוכני הזיכרון השונים שלסיפור האמיתי, בלי כחל ושרק, עדיין יש קיום מכובד בעולם של פייק ניוז.