הרעיון הראשוני מזכיר במעט סדרה חדשה שעלתה לאחרונה בישראל, "המקוללים" של חגי לוי, ובמרכזו שילוב של דוקו ועלילה בדיונית. לינקלייטר בחר באלאר קולטריין, ילד בן 6 מטקסס, ושכנע את הוריו לאפשר לו לחזור ולצלם אותו מדי שנה במשך 12 שנים ברציפות, תוך כדי תיעוד השינויים שחלים בו על רקע השינויים בעולם הגדול. "הוא פשוט נראה לי ילד נורא מעניין", הסביר הבמאי בראיון לבאזפיד, "אבל היה פה גם את עניין הגיל. בתקופות כאלה אתה לא מגייס רק את הילד, אלא גם את ההורים שלו (שצריכים לחתום על ההסכמים המשפטיים). במקרה הזו אמא שלו היא רקדנית ואבא שלו מוזיקאי, כך שהמשפחה האמנותית הזאת הוסיפה מאד לסרט".
בסרט עצמו מגלם קולטריין את מייסון ג'וניור, ילד להורים גרושים (פטרישיה ארקט ואית'ן הוק), שגדל עם אחותו אצל אמו, בזמן שאביו נוטש את המשפחה ויוצא לחפש את עצמו באנטארקטיקה. מייסון מתואר כילד יצירתי ומפותח שמגלה במהירות שבית הספר לא מהווה עבורו אתגר, ומגלה את כשרונו מחוץ למערכת החינוך. "הייתה לנו תכנית ובכל שנה צילמנו סוג של סרט חדש", מסביר לינקלייטר, "היינו נפגשים לחודש של הכנות וכתיבת תסריט, מצלמים בין 3 ל-4 ימים ואז עוזבים וחוזרים בשנה הבאה".
הסרט מצליח לתפוס, כאמור, לא רק את תהליך התפתחותו של קולטריין, אלא גם את השינויים האפנתיים, התרבותיים והטכנולוגיים שעוברים על העולם בשנות ה-2000, ביניהם: היסטריית "הארי פוטר", עלייתה של אפל והמלחמה בעיראק. סיפורו של מייסון ג'וניור מתואר על רקע האירועים האלה ומעניק לסרט תחושה נוסטלגית, למרות שמדובר בהיסטוריה קרובה במיוחד. בקרב המבקרים הגדולים בעולם קיימת אחדות דעים כמעט מוחלטת לגבי איכותו של הסרט.
