סרטו של תום קלאס, "מסע אל הפלנטה האחרת", מצליח לטפל בנושא השואה בצורה קצת אחרת מזו שלמדנו להכיר בקולנוע עד כה. במרכז הסרט (שאורכו 15 דקות) עומדת עדותו המפורסמת של ק.צטניק במשפט אייכמן. ציטוטים נוספים נלקחו מתוך ראיון שנערך איתו מספר שנים לאחר מכן. על רקע קולו של ק.צטניק, מוצגים קטעי אנימציה שמתארים אותו הולך ברחובות תל אביב של היום. בזמן שדמותו של הסופר מצוירת כאדם במדי אסיר, הרחובות והתיעוד של העיר מצולמים ובכך משלב קלאס בין עדויות דוקומנטריות, אנימציה וצילום.
ק.צטניק, שם העט שלקח לעצמו יחיאל די-נור, הוא ניצול שואה שהגיע למחנה ההשמדה אושוויץ, שם שהה עד סוף המלחמה. רוב משפחתו של די-נור נספתה והוא עלה לארץ לבדו ב-1946. הוא כתב בשם בדוי את חוויותיו, בין היתר בספרים "סלמנדרה" ו"בית הבובות". זהותו האמיתית של די-נור נחשפה לראשונה במשפט והוא והיה אחד מהאסירים המעטים שפגשו את אייכמן פנים אל פנים. ב-1976 עבר דינור טיפול בסם ההזייתי LSD, שלדבריו החזיר אותו לאושוויץ והצליח לשחרר אותו מעברו המודחק. על אותה חוויה סיפר בהמשך באחת מהעדויות הבודדות שנתן.
מה הוביל אותך להחליט שזה הנושא שבו הסרט יעסוק?
"במהלך הלימודים ידעתי שאני רוצה להתעסק בשילוב של אנימציה ודוקומנטרי. רציתי למצוא נושא שיאפשר לי לחבר בין אירוע היסטורי שמשמעותי לנו כמדינה לבין אנימציה. כשגיליתי את הסיפור יחיאל די-נור וטיפולי ה-LSD שעבר, התחלתי לחפור בנושא. במהלך התחקיר גיליתי שגם יש לי קשר אישי לדי-נור, כשמצאתי תמונה של סבא שלי איתו. סבי היה בתנועת הבריחה, שהייתה אחראית להגירה בלתי חוקית של יהודים מפולין לארץ, ודי-נור היה אחד האנשים שעברו דרכו"
"מאוד הדליק אותי הקטע של הטיפול. אדם שמצליח לעבור מהפך כזה עם עצמו באמצעות טיפול בסמי הזיה. דרך זה רציתי להסביר איך אנחנו תופסים וזוכרים. הרבה זמן התלבטתי איך לגשת לנושא, וההחלטה הסופית התקבלה לאחר שהבנתי שקיים ראיון מצולם איתו. די-נור לא אהב לחשוף את עצמו, לא התראיין ולא הצטלם, אבל גיליתי שקיים ראיון מצולם מסוף שנות ה-80. העדות היחידה שלו, מלבד זו שנתן במשפט אייכמן. חיפשתי נואשות אחרי הקלטת עד שהגעתי ליד ושם. ברגע שמצאתי את הראיון, הבנתי שיש לי מה לעבוד".
"בשלב ראשון לקחתי את הראיון, שהוא לא ממש קוהרנטי. הקשבתי לו כמה פעמים וניסיתי לפשט אותו. ערכתי אותו כדי לבנות סיפור מסגרת באמצעו ווייס אובר של 5-6 דקות. היה ברור שהלב של הסרט הוא החזרה לאושוויץ, כשהוא מספר על כך שראה את עצמו בדמות הקצין והבין לראשונה שמדובר באדם ולא במפלצת. לשם רציתי להוביל. היה קשה לדחוף כל כך הרבה דברים לסרט של רבע שעה, אבל אחרי כמה גלגולים בניתי סיפור מסגרת שנשען על עובדות היסטוריות בשילוב פרשנות אישית שלי. לא היה לי רלוונטי אם זה בשנות ה-80 או היום. מבחינתי זה היה יכול להיות גם היום".
"ניסיתי לתת פרשנות ויזואלית לכך שאושוויץ לא היה פלנטה אחרת. כולנו שותפים ליצירה שהיא אושוויץ. די-נור בעצם בא להגיד: 'אושוויץ זה כאן'. המטרה שלי הייתה להראות את אושוויץ בתל אביב, גם במובן שאנחנו חלק מזה וגם חוסר היכולת להתנתק מהעבר. ניסיתי להראות מציאות בה העבר מבעבע פנימה אל תוך המציאות, הכל מזכיר לו את מה שהיה והוא לא מצליח להשתחרר מזה. הדיבור על השואה לא צריך להתרכז בזיכרון ההיסטורי של שנות ה-40, אלא להיות מופנה להווה ולעתיד".
אילו תגובות קיבלת על הסרט?
"התגובות היו חיוביות, גם על שילוב הטכניקות וגם על הנושא. הרבה אנשי מקצוע החמיאו לי על הטיפול בנושא לא קל ועל כך שהצלחתי להלך בין הטיפות. התגובה הכי חשובה הייתה מליאור די-נור, בנו של יחיאל. נפגשתי איתו להראות לו את הסרט והוא די אהב אותו. קיבלתי ממנו את המחמאה הכי גדולה שקיבלתי, כשאמר לי שאבא שלו גם היה אוהב את הסרט וחותם עליו. זה מבחינתי שווה את הכל".
"אני לא המצאתי את זה. זה קיים בקומיקסים החל מ"מאוס" ועד היום. בעיניי זה מאפשר התמודדות יותר מרוככת ועדינה עם הנושא. הרבה פעמים אובר ויזואליזציה של השואה אוטמת אנשים ומקשה עליהם להתחבר. אחד הדברים שאני ניסיתי להביא כביקורת הוא שהתפיסה הקולקטיבית-לאומית מאדירה את הזכרון של השואה, ובכך מקטינה מהמסר האוניברסלי. תמיד אנחנו מדברים על ה'שואה שלנו', בניגוד לשואות אחרות שהן קטנות יותר, ונורא לא מוכנים להשוות אותה. השואה נתפסת כבלתי ניתנת לתפיסה וזה בעייתי בעיניי. רציתי לייצג את השואה ולתת לה את הביטוי בצורה שלא דיברו עליה קודם. מעבר למדי ה-SS אין בסרט דימויים רגילים של שואה. אני מאמין שיש מקום לעוד ייצוגים כאלה כי דווקא בלעדיהם השואה תשכח. אנחנו חיים בתקופה בעייתית כי אנחנו על הגבול של הניצולים האחרונים. עוד 10 שנים לא תהיה עדות ראשונה. אני מסתכל על הדור של הילדים שלי שיצטרכו ללמוד על השואה. מבחינתם סרטי שחור לבן של אושוויץ או אנימציה, שניהם יראו להם פלנטה אחרת. לכן צריך למצוא דרכים חדשות לייצג את השואה, כדי שכולם יוכלו ללמוד ממנה וליישם לקחים לגבי העתיד".