עסק משוגע אהבה. בלי רציונאל, בלי לצלצל להודיע מראש, פתאום יום אחד מופעל התהליך הכימי הבלתי מוסבר הזה שמכריח אותנו לחשוב על אדם אחר מלבד עצמנו. מאותו רגע והלאה אנחנו מרחפים על ענן, מקדמים את כולם בחיוך דבילי ומתמכרים לתחושת החמימות שממלאת אותנו. החדשות הפחות טובות הן שבדיוק באותה הפתאומיות שבה היא נכנסה לחיינו היא נוטה גם לעזוב, ובמצבים כאלה נשארים בדרך כלל רק עם השיגעון.
ב"אופטימיות היא שם המשחק" השיגעון הזה הוא לא סתם מטאפורה, אלא כזה שמגיע עם מרשם צמוד מהפסיכולוג. פאט סוליטאנו (בראדלי קופר) משתחרר מאשפוז במכון הפסכיאטרי אחרי שהתפרץ באלימות על האיש שתפס במקלחת עם אשתו, ומנסה לשקם את חייו מהחדר הישן בבית הוריו. האישה היחידה שמציעה לסייע לו במשימה הבלתי אפשרית הזו היא טיפאני (ג'ניפר לורנס), אלמנה טרייה, שמגיעה עם מטען עמוס בבעיות משל עצמה.
בכלל, כמעט כל אחת מהדמויות בסרט סובלות מהפרעת אישיות כלשהי, וזה כולל פסיכולוג חולה פוטבול. הבולט מכולם הוא אביו של פאט (רוברט דה נירו), שסובל מהתמכרות להימורים הכוללת מאפיינים כמו סידור כפייתי של שלטים, אחיזה של צעיף מקופל ועוד מגוון של הפרעות ספורט קורעות במיוחד. ביחד מצליח הצוות המסייע הנהדר הזה לייצר מעטפה טראגית-קומית מטרידה ומלאת פאנצ'ים שנונים, שמרימה להנחתה לצמד הדמויות הראשיות.
מערכת היחסים בין פאט לטיפאני היא הכל חוץ מהפורמט הידוע של קומדיות רומנטיות. פאסיב-אגרסיב ממושך, שחלק לא קטן מההתאהבות בו נעשה ממש בעצבים. הם עוזרים זה לזו כדי לקדם מטרות אחרות, חולמים להשיג את המינימום (הוא תשובה לגלויה, היא השתתפות בתחרות ריקודים), מתווכחים, צועקים, משווים למי יש כדורים שווים יותר. והשונות ביניהם היא זו שגורמת לכימיה ביניהם לעבוד.
עד לפני הסרט הזה היה בראדלי קופר בעיקר "ההוא מבדרך לחתונה עוצרים בווגאס". התפקיד הזה מוציא ממנו איכויות דרמטיות והופעה שעולה בהרבה דרגות על כל אחת אחרת שנתן עד היום. אבל לטעמי גם הוא עומד בצל של הכוכבת האמיתית בסרט הזה. זה לא סוד שאני משוחד לחלוטין בכל מה שקשור לג'ניפר לורנס. מה שהיפהפייה המוכשרת הזאת הצליחה להשיג בגיל 22, לא ישיגו מרבית כוכבות הוליווד לאורך כל הקריירה שלהן. רק לפני שנתיים היא הייתה סנסציית האינדי מ"קר עד העצם", והיום טובי הבמאים עומדים בתור כדי להשיג אותה.
כמו בכל סרטיה הקודמים, גם כאן המצלמה מאוהבת בלורנס מהרגע הראשון. רוב הזמן היא נמצאת בסוג של קלוז אפ, מכתיבה בעיניים את האווירה: טירוף, עצב, תקווה, שמחה, אהבה, כל מנעד הרגשות הזה מועבר בקלאסה וחן יוצאי דופן. אי אפשר שלא להתאהב בה. מדהים לחשוב שבגיל 22 היא עומדת, לפי כל הערכה אפשרית, להיות מועמדת בפעם השנייה לפרס האוסקר (הצעירה בהיסטוריה שמגיעה להישג הזה), ועם נוכחות מהפנטת כזאת המספר הזה צפוי רק להמשיך ולעלות.