כל זה אמנם נשמע כמו חלום, אבל ככל שחולף הזמן הוא נראה פחות ופחות דמיוני. ב"היא" של ספייק ג'ונז, אחד הסרטים המדוברים של השנה, התסריט הזה הוא המציאות של תיאודור (חואקין פיניקס) שמתאהב בסמנתה (סקרלט ג'ונהסון), קולה המפתה של מערכת הפעלה חדשה. הקשר הזה מתחיל בדרך שבה שאנחנו רגילים לתפוס את הטכנולוגיה היום: כלי עזר שיהפוך את חיינו לקלים יותר. אבל ככל שחולף הזמן הופכת סמנתה לחלק אינטגראלי מחייו של תיאודור, הם מתפתחים, מגלים את העולם יחד ובהמשך גם מבינים שבדיוק כמו אצל בני אדם, גם במערכות יחסים אנושיות-אלקטרוניות, שיברון לב הוא חלק מהמשחק.
בין אם נסכים לכך או לא, הבדידות האנושית היא כבר מזמן עובדה קיימת בתרבות שסביבנו. לפני "היא", הייתה זאת "מראה שחורה" שעסקה במערכת יחסים בין צעירה למערכת וירטואלית שמדמה את בן זוגה המנוח. המסר ברור: לא משנה כמה נתקדם ביכולת להפוך את המכונה לתחליף אנושי, לנצח התוצאה הסופית תהיה טובה פחות. העתיד מזמן לנו להישאר לבסוף לבד. אבל זה כמובן לא אומר שנפסיק לנסות.
עוד בערוץ התרבות:
היי פייב: חן טל לנשיאות
הדברים שלמדנו מ"סקס והעיר הגדולה"
חייבים לדבר על קווין: האנדרדוג של הוליווד בקאמבק מהסרטים
העלילה של "היא” ושל "מראה שחורה" אולי נראות עתידניות, אבל אלמנטים רבים שלהן נמצאים איתנו כבר מ-2009, במשחק הנינטנדו היפני "Love Plus”. מדובר בגרסת המבוגרים לטמגוצ'י. מדובר למעשה בסימולציה של מערכת יחסים, במסגרתה המשתמש בוחר דמות אחת מתוך שלוש אופציות שונות, מחזר אחריה ומנהל איתה זוגיות. אפשר לבחור בין מאנאקה טאקטנה המתוקה, שאוהבת אפיה וטניס, לבין רינקו קובאיאקאווה - המתבודדת המגניבה שאוהבת מוזיקת פאנק וצ'יפס או לבחור דווקא בננה אנגאסקי, שמתה על מטלות בית וסרטי אימה.
"מערכת היחסים", אם תהיתם, מתנהלת באמצעות מיילים וגם שיחות שמתרחשות בזמן אמת, באמצעות המיקרופון המותקן במכשיר. המחזר הנלהב מדבר אל אהובתו והיא עונה לו בתגובה מותאמת מתוך מאות אלפי תגובות מוכנות מראש. היחסים לא מיניים, אבל הגברים זוכים לראות את בנות הזוג בביקיני אם הדייט מתרחש בבריכה ויכולים להשתובב עם ליטופי שיער, החזקות ידיים וגם נשיקות שמבוצעות על ידי עט מיוחד שמועבר על המסך. כשזה קורה, נפוצים לכל עבר לבבות קטנים מצוירים. "אני לא מקמץ במאמצים כי זה שומר עלינו קרובים”, אמר איוואמה לטלגרף, ״זה שהיא מציקה לי גורם לי להרגיש שהיא לא יכולה לחיות בלעדיי וזה הכי מקסים אותי".
אם מערכת היחסים הזו לא נראתה לכם מספיק מוזרה עד עכשיו, נספר שמי שמצליח במשימה מסוימת במסגרת המשחק, מקבל את הזכות לצאת עם החברה הוירטואלית שלו לסופ"ש רומנטי ביפן. כך, בדצמבר 2010 התמלאה העיר אטאמי ביפן - פעם היעד הלוהט של זוגות לירח דבש – בזוגות מסוג קצת אחר: גברים ומכשירי ה"Love Plus” שלהם. יותר מ-15,000 גברים טסו לשם בחודש הראשון למבצע, רובם בשנות ה-20 וה-30 לחייהם. קציה פוקזארה בן ה-19 הוא אחד מהם: “אין לי הרבה רומנטיקה בחיים וזה מסייע לי להתמודד עם חלק מהבדידות", הסביר לוושינגטון סטריט ג'ורנל. הבדידות הפכה קלה יותר גם באמצעות אפליקציה שאיפשרה לגברים לצלם תמונות חופשה עם בנות הזוג הוירטואליות שלהם ומוזרה יותר כשהחדרים במלונות בעיר סודרו כחדרים זוגיים, עם שתי מיטות ושתי מגבות.
גם מורימוטו הירויאסו בן ה-24 לקח את מאנאקה (כן, שוב היא) לסופשבוע במלון, פרט מעניין בהתחשב בכך שבת זוגו בעולם האמיתי נותרה בבית. ”התאהבתי בה במבט ראשון, התאהבתי באישיות שלה, היא בדיוק הטיפוס שלי והיא כל כך חמודה. היא מרגישה אמיתית כמו חברה”, הוא הסביר לטלגרף, “אני פוגש אותה בזמן אמת, יוצא איתה לדייטים, אבל החברה שלי שונאת אותה ומתקשה איתה מאוד”. כשנשאל מי מהן חשובה לו יותר התקשה לענות ולבסוף הכריע: "אם אני חייב – אז החברה האמיתית חשובה יותר”. מטריד? ובכן דעו שהירויאסו במצב טוב. אחד המשתמשים במשחק התחתן עם החברה הוירטואלית שלו בטקס ששודר און ליין ב-2010.
האם יכול להיות שהטכנולוגיה מביאה אותנו לבידוד מעצם היותה בחיינו? “לעצם הנוכחות של טכנולוגיה בחיים שלנו יש השפעה עלינו", קובע ד"ר ירדן לוינסקי, פסיכיאטר מומחה המנהל את המרפאה לטיפול נפשי מקוון בתל השומר, “מצד אחד אנחנו מרגישים מחוברים כל הזמן, מעודכנים בפרטים הכי קטנים בחיים של אנשים – אבל מהצד השני החיבור מלאכותי כי אנחנו לא באמת שם ואנחנו הולכים ומתנתקים". הבדידות, מסתבר, היא מצב שכיח בעולם המודרני: "החוויה הבסיסית בעולם המודרני היא חוויה של לבד. אנחנו מקצינים את עצמנו ברשת כדי שישימו אלינו לב, אבל שוכחים ש-5,000 החברים בפייסבוק לא באמת חברים שלנו, כך שהתסכול מאי ההצלחה הוא גדול עוד יותר. סוג של אני מול העולם".
לפני שתתחילו לצקצק על מה שהטכנולוגיה עשתה לנו, כדאי שתקשיבו לאלעד בן אלול, אנתרופולוג דיגיטלי, שמחזיר את האחריות אלינו: "אם בני זוג לא מתקשרים כי כל אחד מהם עמוק במסך שלו – זה בגללם ולא בגלל המסכים", הוא מסביר, "'מראה שחורה' ו-'היא' ממשיכים קו חשיבה חרדתי ואפוקליפטי לגבי הטכנולוגיה. כל טכנולוגיה חדשה גורמת לנו לעשות רומנטיזציה לקודמת ומביאה איתה פחדים חדשים של אובדן האינטימיות של בני אדם”. אבל הבעיה האמיתית היא שאנחנו תולים בטכנולוגיה את האחריות לחוסר היכולת שלנו לתקשר.
