בשנה סטנדרטית סיכום השנה בקולנוע יתחיל עם הסרט הכי מצליח, הז'אנר הכי לוהט או השחקן שכולם התאהבו בו. את הסיכומים של 2017 אין ברירה אלא לפתוח עם אירועים שהתרחשו הרחק ממסכי הקולנוע. הראשון היה הרגע הטלוויזיוני הגדול של השנה - ההכרזה כי הצוות שחוגג על הבמה את זכייתו של "לה לה לנד" למעשה בכלל לא צריך להיות שם, נפלה טעות והזוכה הוא בכלל "מונלייט". הפדיחה הזו הפכה טקס מעונב ואפילו משעמם להיסטורי, וכפתה על שני הסרטים הכל כך שונים הללו להירשם בספרי ההיסטוריה במשותף, כמו יין ויאנג האחד של השני. המאורע הדרמטי השני נמשך הרבה יותר זמן, בתקווה שצילו ילווה את התעשייה עוד שנים קדימה - התחקיר שחשף את הארווי ויינשטיין כעבריין מין סדרתי, ובעקבותיו רצף של חשיפת "סודות גלויים" וגלויים הרבה פחות על יוצרים ושחקנים בתעשייה.
בין כל הבלאגן הזה, היו גם סרטים. כישראלים, התחלנו כרגיל את השנה עם סרטים מדוברים מ-2016 שהגיעו הנה באיחור אופנתי, רגע לפני האוסקר - "יצורים ליליים", "אור ירח" ו"מאחורי המספרים", למשל. המשכנו עם סרטים מדוברים תוצרת הוליווד, מ"ספליט" דרך "לוגאן" ועד "היפה והחיה" המחודש, נכון להיום הסרט הרווחי ביותר בעולם השנה, אם "מלחמת הכוכבים" השמיני לא יעקוף אותו ברגע האחרון. בקיץ התגבר העומס באגפי האקשן הקומיקס, בכיכובם של "וונדר וומן" ו"ספיידרמן: השיבה הביתה". יולי-אוגוסט היו קשים ומבאסים, עם סרטי אשפה כמו "אימוג'י", "רובוטריקים: האביר האחרון" ו"המגדל האפל" וכשלונות פחות צפויים כמו "ולריאן" או "קדחת הצבעונים". מזל ש"לוגאן לאקי" ו"דנקרק" היו שם כדי שבכל זאת יהיה מה לראות. הרבעון האחרון של השנה היה המעניין ביותר בה: "אמא!", "הפיתוי" ו"בלייד ראנר 2049" מצד אחד, "ת'ור: ראגנרוק", "ליגת הצדק", "קינגסמן" ו"אחרוניי הג'דיי" מצד שני.
סרטי השנה, בכל הנוגע לבאזז, השפעה ורלוונטיות, היו "וונדר וומן" ו"תברח". נפתח עם הראשון, שגרם לאמריקאים להידבק באובססיה הישראלית לגל גדות. כל אפצ'י של גל גדות הפך לכותרת ראשית, כל ראיון של גדות וכריס פיין הומר לגיפים חמודים, כל תוכנית בידור שמכבדת את עצמה התארגנה על שחקנית בצמידי מתכת ושיער שחור מתנפנף, כולל SNL, שהביאו את הדבר האמיתי. "וונדר וומן" זכה בכבוד לא רק בגלל היותו סרט הקומיקס הראשון ביקום די-סי שהמבקרים ורוב הקהל לא תיעבו, גם לא רק בגלל הישגיו בקופות (מרשימים כשלעצמם, זה הסרט השמיני הכי רווחי השנה). היותו סרט פמיניסטי לפני ומאחורי המצלמה, עם סיפור שאיננו ציני אבל גם לא נאיבי, התאים בול למצב הרוח העולמי. דיאנה פרינס של גדות הייתה מה שהעולם היה צריך, אחרי סרטי פח כמו "אישה חתול" ו"אלקטרה" שהובילו לשנים של בצורה ולמיתוס השגוי בתעשייה שהקהל לא מתעניין בסרטי אקשן בכיכוב נשים.
אבל דיאנה היא לא האישה היחידה שזכתה לכסח השנה. "פצצה אטומית", עיבוד לרומן גרפי עמוס אקשן, הפכה את שרליז ת'רון לתואמת ג'ון וויק בברלין; האחיות גאמורה ונבולה זכו ליותר תשומת לב ב"שומרי הגלקסיה 2"; סופיה בוטלה הייתה המומייה הנשית הראשונה בכל גלגולי המותג (אבל לא בהצלחה יתרה); "אוקג'ה" הציב בלב המחלוקת תאגיד קשוח בראשותה של מנהלת חזקה נגד ילדה שתעשה הכל כולל הכל כדי להחזיר את החזירה שלה הביתה וסרטים רבים אחרים, כמו "קונג: אי הגולגולת", "לוגאן", "ולריאן", "הנוסע השמיני: קובננט", למשל, הציבו נשים בחזית. אפילו דרדסית קיבלה צ'אנס להוכיח את עצמה בפרק הפמיניסטי ביותר בתולדות הדרדסים בסרט "הכפר האבוד". נשים כיכבו השנה גם בז'אנרים אחרים, ובפרט קומדיות האנסמבל "לילה קשוח", "אמהות רעות 2" ו"Girl's Trip". כמובן שלא כל הדמויות והייצוגים הנשיים השנה היו מכבדים, מעניינים או ראויים לצפייה, אבל עדיף מאשר שבכלל לא יהיו שם.
ואם כבר וונדר וומן - זה אולי פחות הרגיש ככה מבדרך כלל, בהיעדר אירוע קולנועי עצום בסדר הגודל של "הנוקמים", אבל זו הייתה שנה מוצלחת לסרטי קומיקס. מלבד אשת החייל, קיבלנו גם שלושה סרטים חדשים של מארוול: "שומרי הגלקסיה 2", "ת'ור: ראגנרוק" ו"ספיידרמן: השיבה הביתה", כולם זכו להצלחה ביקורתית (במידה מה) וכספית (לאללה). בזמן שבדי.סי הכינו את הקרקע ל"ליגת הצדק" המבודח יחסית לעצמם, מארוול הזכירו מי הבוס עם שלושה מהסרטים הכי מצחיקים בתולדותיהם. בשנה הבאה, עם "מלחמת האינסוף" הם יוציאו את התותחים הכבדים, או בעצם, את כל התותחים בכל הגדלים. הפעם הם הסתפקו בשתי סדרות צדדיות-משהו, והשאירו את מרכז הבמה לפיטר פארקר. גם פוקס הוכיחו שעוד יש להם דבר או שניים להגיד בעצמם, והפתיעו עם סרט אפל, קשה ואלים במיוחד סביב דמותו של וולברין המזדקן. "לוגאן" הוא אחד מסרטי הקומיקס הייחודיים ביותר שיצאו בעשור האחרון מהוליווד, ואנחנו יכולים רק לקוות שהרכישה של פוקס ע"י דיסני לא תמנע מהחברה להוציא עוד סרטי גיבורים שמיועדים גם לקהל בוגר. והיה גם "ליגת הצדק", שפספס במקומות שבהם "וונדר וומן" ופספס הרבה באופן כללי.
אגב דיסני, זו הייתה שנה לא רעה גם בשבילם, כרגיל. החידוש לקלאסיקת הניינטיז "היפה והחיה" שומרת על מקומה בראש רשימת שוברי הקופות השנתית כבר יותר מחצי שנה. "שודדי הקאריביים" מספר מי יודע כמה, "קוקו" ו"מכונית 3" של פיקסאר, סרטי מארוול ו"מלחמת הכוכבים" משכו צופים בהמוניהם לאולמות. דרימוורקס, המתחרה באגפי האנימציה, זכתה בעצמה להצלחה לא רעה עם "בייבי בוס" ו"קפטן תחתונים", אבל נראה שהרבה מהפוקוס שלה כרגע הוא בעיבוד כמה מהמותגים שלה (נגיד, "טרולים") לסדרות אנימציה טלוויזיוניות.
אבל בואו נעזוב את הגיבורות והמצוירים ונדבר רגע על "תברח". סרטו הראשון כבמאי של ג'ורדן פיל כמו צץ משום מקום בתחילת השנה וצבר יותר ויותר תאוצה. המבקרים עפו עליו אבל גם הצופים התעניינו ומיהרו לאולמות. הסרט משתמש היטב ברעיון הנפיץ שבמרכזו (צלם שחור פוגש את הוריה של חברתו הלבנה וחושש שמשהו מפוקפק קורה באחוזה שלהם), משחק עם מוסכמות וקלישאות מעולמות האימה והמותחן ועושה את כל זה בלי לטרחן או לשעמם, הישג שסימן אותו כמועמד מוביל בעונת הפרסים הקרובה. אחרי כמה שנים של דיון ומחאה נגד הלובן המסנוור של תעשיית הקולנוע בכלל והאוסקר בפרט, קשה להאמין שהאקדמיה תיתן לסרט אקטואלי ופופולארי כזה לצאת בידיים ריקות.
2017 הייתה מלאה בסרטי אימה ובמותחנים, חלקם ירודים ומושמצים ("הצלצול 3", "קו הדממה"), אחרים מצליחים ומדוברים. הגרסה המחודשת ל-It הייתה הצלחה קופתית מרשימה וגרם להמוני נערים מחופשים לליצנים לצאת להבהיל ילדים ולחטוף מכות. הצטרפו אליו הפריקוול ל"אנאבל", "מז"ל טוב" הקומי והקליל, "המשחק של ג'ראלד" של נטפליקס, "הוא בא בלילה" וגם "ספליט", שהחזיר לתשומת הלב הציבורית את מ.נייט שאמאלן ובקרוב יזכה לסרט המשך שמפגיש אותו עם גיבור "בלתי שביר". היו גם "המומיה", "סימן חיים", "הנוסע השמיני: קובננט" ולהבדיל "אמא!", שהשתמשו באלמנטים של אימה ומתח בלי להכניס את כל הראש פנימה. מה שונה באימה החדשה לעומת זו ששלטה בהוליווד בעשור הקודם? פחות פורנו עינויים, יותר הומור ומודעות עצמית, וגם דגש על אימה פסיכולוגית ומורכבת במקום הבהלות וילדים מפלצתיים.
רבים מהסרטים המדוברים של סוף השנה, אלה שעונת הפרסים סובבת השנה סביבם, עוד לא הגיעו לישראל, כמקובל. אחד מהם הוא "קרא לי בשמך", שיגיע אלינו בתחילת 2018 ומספר על קשר רומנטי שנוצר בין נער לצעיר המשמש כעוזר המחקר של אבא שלו. הקולנוע האמריקאי מנסה, צעד צעד, להרחיב את העיסוק שלו בדמויות להטב"קיות, אבל בכל הנוגע לשוברי קופות המצב עדיין בעייתי בשל שווקים גדולים שמסרבים להיפתח לנושא, כמו רוסיה וסין. כך, למשל, זכה "היפה והחיה" לתגובות קשות ואיומי חרם בשל "סצנה גאה", שהתבררה בפועל כריקוד קצר במיוחד בין דמותו של לה-פו לבין אחד הבריונים של גסטון, שמוקדם יותר בסרט משתעשע בקרוסדראסינג לרגע קצר.
אם כבר הזכרנו את השוק הסיני, שהופך משמעותי יותר ויותר עבור האולפנים הגדולים, ראוי לציין גם את "החומה הגדולה", הפקת ענק אמריקאית-סינית שזכתה לתגובות מעורבות ולהצלחה חלקית, אולי בגלל שעל כל הפוסטרים הופיע דמותו של מאט דיימון, שזכה להרבה יותר מדי זמן מסך על חשבון הקאסט הסיני. "הרוח והמעטפת" ו"מחברת המוות", שניהם עיבודים ללהיטי אנימציה יפנית (השני יצא רק בנטפליקס), עוררו סערה סביב ליהוק של שחקנים מערביים לתפקידים המרכזיים. הניסיונות של שני הסרטים לצמצם נזקים עם שחקן או אמנט יפני כעלה תאנה לא מנעו משניהם להסתמן ככשלון קופתי או ביקורתי מהדהד, אבל כנראה שגם בשנים הבאות נראה את הוליווד עושה פדיחות בניסיון להפוך הצלחה יפנית לשובר קופות אמריקאי.
ולסיום, בואו נציץ רגע הביתה. הקולנוע הישראלי השנה דיבר הרבה על מוות ואבל, גם אם לא בדרך שהתרגלנו לראות בו בסרטים כמו "געגוע", "פוקסטרוט", "האופה מברלין" ו"פיגומים", במידה פחותה. מגמה אחרת שהתחילה עוד קודם והמשיכה איתנו לשנה החדשה היא התעוררות הקולנוע המסחרי, למבוגרים ("מכתוב", "ואז היא הגיעה") או לילדים ונוער ("כמעט מפורסמת" עם נועה קירל, "מבצע ביצה", "מועדון החנונים", "ג'סטה"). סרטים אחרים שעוררו דיון ותשומת לב היו "לא פה, לא שם", הראשון להתמקד בדמויות של נשים פלשתיניות המתגוררות בלב החילוניות היהודית של תל אביב, "זוג יונים" המושמץ של דובר קוסאשווילי וסרטים תיעודיים כמו "מקווה שאני בפריים", "סאלח, פה זה ארץ ישראל" ו"המוזיאון". זו הייתה שנה חלשה יחסית לקולנוע שאיננו דובר אנגלית, ובה בלט דווקא "פוקסטרוט", שזכה לתגובות מהללות ועורר תקוות לאוסקר, לצד השערוריה הגדולה שהוביל בישראל, בעקבותיה הוחלט לקיים את טקס פרסי אופיר בהיעדרה של שרת התרבות, מירי רגב.
mako תרבות בפייסבוק