דניאל גל הופיעה בפני תלמידי תיכון בעיבוד האמנותי של "שייקספיר מאוהב", בסצנה הזכורה בו הגיבורה המתחזה לגבר פושטת את בגדיה ומגלים לראשונה שהיא אישה, חשפה את פלג גופה העליון לרגע קט. באותו רגע רגיש, עירומה מול מאות תלמידי תיכון, גל הבחינה בהבהובי פלאש וקלטה כי חלק מהנערים שלפו את הטלפונים הסלולאריים וניסו לתעד את הבלח העירום.
האירוע כמובן עורר את חמתה של גל וההצגה חודשה לאחר שיחה עם התלמידים. בראיונות לאחר המקרה היא סיפרה על תחושותיה באותו רגע: "התחלתי לבכות בלי שליטה והרגשתי שלוקחים לי את השליטה על העירום שלי. באתי לעשות את מה שכל שחקנית עושה על הבמה והרגשתי בגידה". מה השתנה באותו רגע? איך בשלושה הבהובי פלאש העירום הפך מרגע אמנותי טהור לחשיפה פורנוגרפית שמופצת בוואטסאפ? ומה היה קורה אם לא היו מצלמים? האם הנערים לא היו מתחרמנים ומתרגשים מהחשיפה של הכוכבת הצעירה?
העירום עצמו לא השתנה כמובן, והתיעוד שלו כשלעצמו אינו הבעיה, גל כבר הצטלמה בעירום בסרטים בהם השתתפה ובראיונות עמה לא נשמע שהיא מוטרדת מהחשיפה. מבלי לשער מה עבר במוחה של גל, אפשר להבין מה כל כך צרם באותה פעולה: היא הפרה את קשר השתיקה והפילה את החומה המדומיינת המפרידה בין "עירום אמנותי" לבין פורנוגרפיה סליזית. ההקשר בו מוצג הגוף מפריד לכאורה בין סוגי החשיפה, אבל ההקשר נקבע במידה רבה על ידי הצופה. ואם כמה מהתלמידים לא היו מחליטים לשלוף את המצלמות, האם זה היה משנה את הדרך בה חוו את העירום?
בואו לא נשלה את עצמנו, גם אם כולם היו מתאפקים ומכבדים את הרגע, רובם עדיין היו יותר עסוקים בכך שכוכבת הנוער דניאל גל התפשטה, מאשר ברגע החשיפה הדרמטי של הדמות במחזה. ההסכם עתיק היומין של היוצרים עם הקהל אומר כך: אתם תשבו יפה בכיסאות ותעשו פרצוף רציני, ואנחנו נמשיך להפשיט בחורות צעירות להנאתכם. גם בלי להיות ציניים מדי, ותוך הכרה בחשיבות הריאליסטית או האסתטית שבהצגת הגוף האנושי (שלא במקרה לרוב מדובר בנשי), אפשר להודות שבמידה מסוימת האמנות תמיד סחרה בסיפוק יצרים באריזה מהוגנת.
מי שהולך להופעת מחול עם עירום לא מתעניין בגוף רק כאובייקט אמנותי, וההקשר המיני של עירום בחברה שלנו לא נעלם ממוחם של הצופים ברגע שהם נכנסים לאולם התיאטרון או הקולנוע. גם אם היוצרים לא מתכחשים להיבט הזה בחוויית הצופה, המבט המיני נתפס כתוצר לוואי בלתי נמנע אך לא רצוי, וככזה ששייך רק למי שלא מכבד את ההקשר האמנותי.
השחקנית נעמי לבוב, שכיכבה בסרט "יונה" של ניר ברגמן, כתבה מאמר דעה נוקב בעקבות כתבה שהציגה צילום עירום שלה מהסרט, והדגימה את ההפרדה שנעשית בין צריכה מכובדת או פוגענית של היצירה: "היה לי קושי גדול עם צילומי העירום, אבל עשיתי את זה מתוך אמונה שמדובר ביצירת אמנות, ושהגוף שלי הוא הכלי שלי. ידעתי על קיומם של אתרים כמו 'ישראליות עירומות בסרטים', שבהם כל מי שרוצה יכול לראות את הפטמות של נטע גרטי, את התחת של דאנה איבגי ושלל פינוקים אחרים, אבל ידעתי גם שמי שנכנס לאתרים כמו 'ישראליות עירומות בסרטים' הוא לא בן־אדם שאכפת לי מדעתו. לקחתי את כל זה בחשבון".
לבוב לא מתכחשת לעובדה שיהיו מי שינצלו לרעה את האקט האמנותי, אך משמרת את האשליה שמוחם של הצרכנים הרלוונטיים נקי ממחשבות מלוכלכות. האשליה הזאת קריטית כדי שהיצירה עצמה תישאר טהורה, גם אם יש מי שיצרוך אותה בצורה לא נכונה, הסליזיות חייבת להישאר אצל הצופים הסוררים, ואסור לה להיות חלק מכוונת המשורר. הביטוי המייצג של הלך הרוח הזה כבר הפך לקלישאה: "מוכנה להתפשט אם העירום הכרחי לתסריט", כאילו התסריט ירד אלינו מהשמיים ולא נכתב על ידי אדם בשר ודם (וחרמנות).
הריאליזם לבדו לא יכול להסביר את הנוכחות הגדולה של עירום בקולנוע. גם עשיית צרכים היא חלק בלתי נפרד מהחיים, ואנחנו עדיין לא רואים אינספור במאים מצלמים בלהט גושי צואה ומשרבבים קקי בתסריטים שלהם בהצדקות שונות ומשונות. לא מדובר רק בעוד היבט אנושי שמתועד באופן ניטרלי ביצירות האמנות, אלא באחד מעמודי התווך של השדה האמנותי - זהו המקום היחידי בתרבות שלנו שבו מותר להתפשט ולהפשיט מבלי להיקרא סוטה או זונה, ומה יעשו היוצרים אם לא לנצל את החופש הזה עד תום.
הקיום של אמנות ליברלית בחברה פוריטנית יוצר מלכודת כפולה לשחקניות. בתרבות רעבה לציצים, העירום שלהן תמיד יתקבל כאובייקט מיני משלהב, ובמקומות מסוימים אף כחשיפה משפילה. מצד שני, ההגבלה של המין לתוך השדה המצומצם ואיסורו בהקשרים אחרים מביאים לכמות לא פרופורציונלית של עירום באמנות, מה שהופך את הנכונות להתפשט כתנאי הכרחי למקצוע.
מי שהיה בהצגות בבתי ספר למשחק לא יכול להתעלם מהנוכחות המוגזמת של מין ועירום במחזות שהתלמידים והמורים בוחרים, ושחרור הגוף הזה הוא חלק בלתי נפרד מהכשרת השחקנים. האווירה המשוחררת שמוטמעת בפרחי המשחק היא היבט מוכר של הלימודים, ולא במקרה הפכה לטענת ההגנה העיקרית על מורים למשחק ולקולנוע שהואשמו בהטרדה מינית. הדרישה משחקנים "מקצועיים" לצאת מאזור הנוחות ולחצות את הקווים האדומים שלהם כחלק מתהליך היצירה, קיבלה ביטוי בראיונות ההבהרה שערכה חני נחמיאס, לאחר שצוטטה כאומרת שחוותה אונס על הסט בסרטו של זאב רווח.
נחמיאס אימצה את האתוס האמנותי כשסיפרה על הסצנה: "עמד מולי שחקן טוטאלי ורצה להעביר את הסצנה המשכנעת ביותר. כן חוויתי באותו רגע חוויה מטלטלת וכואבת. לא עצרתי מכיוון שאני שחקנית מקצועית... שכבתי על פסי הרכבת כמו בסוג של קבר ובכיתי כחצי שעה עד שהרימו אותי. קיבלתי יום חופש מהצילומים למחרת אך לאחר מכן חזרתי לצלם את הסרט. צילמתי סרט שהוא אחד התפקידים היותר עגולים ואחרים והמורכבים שעשיתי ויש לי רק לומר לזאביק תודה".
התחום האפור בו נמצאים השחקנים, בו הם נדרשים להפריד את עצמם מהדמות ולשחרר את העכבות שלהם, לא רק נותן הצדקה למקרי הטרדה שהתרחשו בחזרות או על סט הצילומים, הוא גם זה שמאפשר אותן מלכתחילה. במקום בו גברים מבוגרים משתמשים בנשים צעירות ככלי ליצירה שלהם, ואותן נשים נדרשות להתפשט ולצאת מאזור הנוחות שלהן כחלק מהמקצוע, מצער אך רצוי להניח שיהיו מי שינצלו את מערכת היחסים הזאת לרעה (במאים ושחקנים בעלי שם כאחד).
הסיכוי לניצול לרעה גדל כשמבינים שהברירה הטבעית מביאה בהכרח לעודף קריפים בדיוק באזורים הרגישים הללו. אם יש רק מקום אחד ויחיד (חוקי לפחות) בו ניתן להפשיט, להתפשט, לנשק ולהעיר למישהי שהיא "מעמידה לך את הזין", מה הפלא שהמתחם המגודר הזה מושך אליו כמות לא פרופורציונית של חרמנים סדרתיים. הפרצה הזאת אינה תיאורטית, כפי שמדגימים לנו עשרות מקרי ההטרדה שנחשפו בחודשים האחרונים בהוליווד.
כשהארווי ויינשטיין הכריח את השחקנית לופיטה ניונגו לעשות לו מסאז', היא אמרה לעצמה שלמדה עיסוי גוף כחלק משיעורי המשחק, כדי למצוא שבריר קשר בין ההטרדה המינית שהיא חווה לבין ההקשר המקצועי לכאורה בו התקיים המפגש. אבל דוגמה הולמת יותר היא ה"אודישן" שערך הבמאי ג'יימס טובאק לשחקנית סלמה בלייר בתחילת דרכה. לפי עדויות של עשרות נשים, טובאק ניצל את מעמדו כתסריטאי ובמאי כדי להביא שחקניות צעירות לחדרו ולתקוף אותן מינית בדרכים שונות, כשהאירועים תמיד התחילו בהצדקות מקצועיות.
בלייר סיפרה שבמפגש העבודה הראשוני עם הבמאי בחדרו, הוא ביקש ממנה להתפשט ולהקריא מונולוג בעירום. למרות שבתסריט עצמו הטקסט נאמר כשהיא לבושה לחלוטין, טובאק הסביר לבלייר שזה חלק מתהליך העבודה, גם כדי שיוכל לראות איך גופה זז ולהכיר אותה יותר, וגם כדי שהיא תוכל להתגבר על המעצורים שלה ותלמד להשתחרר כשחקנית. היא עשתה כדבריו והקריאה את הטקסט. בלייר מספרת שהייתה אדומה ממבוכה ובקושי הצליחה לדבר, כשברור לחלוטין שהטריק ההכשרתי לא תרם דבר לכישורי המשחק שלה. אם בהמשך הפגישה טובאק לא היה מכריח אותה לצבוט לו את הפטמות בזמן שהוא התחכך ברגליה עד שהגיע לפורקן (כן, זה מה שקרה), היא בוודאי הייתה מקטלגת את האירוע כסתם עוד אודישן מביך, ולא כהטרדה המינית הבוטה שהוא אכן היה.
למרות הגאווה על ההישג האמנותי בסרטו של רווח, גם נחמיאס לא התעלמה מיחסי הכוח במסגרתם צולמה הסצנה: "אני לא יודעת מה הייתי עושה היום. אני יכולה להתחבר לילדה בת ה-26 בתפקיד ראשי ראשון מול זאב רווח הענק ולמרות כל הטלטלה הבנתי שאני עושה תפקיד גדול". עולם המשחק הוא שוק עבודה לכל דבר ועניין, ואם את כשחקנית לא יכולה לספק את הסחורה, לפחות פעם אחת, לא עברת את טבילת האש "ההכרחית" למקצוע. שחקניות רבות מפסיקות להסכים לתפקידי עירום לאחר שהמעמד שלהן מתבסס, וניתן להניח שאותן נשים הרגישו מחויבות להתפשט בתחילת הקריירה, גם אם לא הרגישו עם זה בנוח.
אם נחזור לדניאל גל, היא בעצמה דווקא קיבלה בהבנה את הצריכה החרמנית של היצירה, ורק ביקשה מהתלמידים שיכבדו את המעמד הרגיש: "במקום הכעס שמעתי את עצמי אומרת להם 'מה שלומכם? ראיתם את ההצגה? נהניתם? כולם ראו את הציצים שלי בסוף המערכה הראשונה? השתרר שקט בקהל. הסברתי להם מה הרגשתי ואמרתי, 'הבאנו לכם הצגה לא מצונזרת. זה לא כזה טריוויאלי להצגות לפני בתי ספר תיכוניים. אני רוצה לעלות ולעשות את האמנות בדיוק כמו שהיא. לא לשנות מילימטר. תקשיבו, זה בסדר שאתם חרמנים. השאלה מה אתם עושים עם זה'".
שלא תבינו אותי לא נכון, אני ממש לא קורא לאסור על עירום או מין באמנות, אלא פשוט להפסיק לתחום ולהלבין את המין בהקשר המעונב של האמנות, להפסיק לשקר לעצמנו שזה לא מחרמן אותנו, שהעירום משתנה באופן מהותי תחת המטרייה האמנותית. האמנות היא לא מים קדושים שמטהרים כל שרץ, וההפרדה הכפויה בינה לבין החיים רק מאיימת להפוך אותה לתירוץ קלוש לפורקן דחפים. צריך לשחרר את ההקשר המלוכלך והאסור של המין והעירום בחיים הרגילים, ובמקביל להוריד את האמנות מהאולימפוס, להסיר לה את החסינות האוטומטית. זה בסדר גמור שנערים יאוננו על סצנה מסרט, מין ועירום הם חלק בלתי נפרד מהחיים ואמנות בהחלט יכולה להיות מחרמנת, אבל החרמנות הזאת אינה נאצלת יותר רק בגלל שהיא נמצאת בסרט צרפתי.
אם קים קרדשיאן או ריהאנה יכולות לפרסם תמונות עירום שלהן ללא כל תירוץ אמנותי, אולי כבר הגענו לשלב בו אפשר לוותר על ההפרדה המקודשת. בניגוד לימים עברו, רבות מהכוכבות בימינו לא רואות שום דבר בזוי או משפיל בהיותן סמל מין. קים ורירי לא מתפשטות משיקולים אסתטיים טהורים, והן לא מתכחשות להיבט המחרמן של העירום שלהן. אז נראה לי שהגיע הזמן שפשוט נתבגר, אנחנו לא צריכים את העמדת הפנים הזאת יותר, ובטוח שלא צריכים עוד תחומים אפורים בהם החוקים הרגילים מתערפלים.
מאירועי התקופה האחרונה למדנו על הצורך ביחסי עבודה והתנהלות תקינים גם על סטים ובחדרי חזרות, והולכת ומתגבשת ההבנה שלעוסקים באמנות מגיעים אותן זכויות עובדים ואותו כבוד אנושי כמו בכל תחום אחר. עברו הימים שבהם עולם המשחק היה הפקר, ושחקנים נדרשו להסיר כל עכבה ולהעיף מהחלון כל קו אדום, ששחקניות יצאו בטראומה מסצנות אונס וראו בזה דוגמה למשחק טוטאלי. שחקנים ושחקניות לא צריכים לוותר על האנושיות שלהם, על הגבולות האישיים ועל מה שמרגיש להם נוח ובטוח, על הבמה כמו מחוצה לה.
mako תרבות בפייסבוק