מה הייתם עושים אם הייתם הולכים לישון וקמים בבוקר כניק קייב? לפי "20 אלף יום על פני האדמה", התשובה פשוטה ומפתה במיוחד – מסתכלים על האישה, מקליטים קצת מוזיקה, הולכים לפסיכולוג, נזכרים בתקופה שביליתם בברלין ונפגשים עם חברים. על פניו - סדר יום של כל סטלן בן 20 פלוס, רק בלי הקטע בו קיילי מינוג צצה לכם במכונית. זה, פחות או יותר, מה שהסרט החצי-דוקומנטרי חצי-עלילתי על ניק קייב מציע לנו – סיפור על אדם רגיל, רק עם קריירה מצליחה והרבה אגו.
"20 אלף יום על פני האדמה" (ששודר בערוץ 8 וזמין לצפייה ב-HOT VOD) מצטרף לרשימה ארוכה של סרטים שמתרכזים במוזיקאים. כשצופים בסרט כזה תמיד עולה השאלה האם יש לסרט ערך מוסף גם לאנשים שאינם נמנים עם כת המעריצים של האמן? השאלה מועצמת כשמדובר בסרט דוקומנטרי. בעוד שבסרט עלילתי יש סיפור שנפרש על פני תקופה ארוכה ומתאר בדרך כלל את המסלול הרגיל של אלמוניות, הצלחה, משבר, הצלחה - סיפור קלאסי שתמיד עובד - סרטים דוקומנטריים הם בעיקר חגיגות נוסטלגיה מופרכות, מין "חיים שכאלה" ערוך.
הסרט על ניק קייב שונה כי גם כשהוא נזכר בעבר, זה קורה בדרכים יצירתיות במיוחד: נסיעות במכונית עם קולגות וחברים, הקלטות לאלבום הבא ופגישה עם פסיכולוג. לאורך כל הזמן הזה לא ברור אם מה שמתרחש הוא אמיתי או מתקיים בראש של קייב. הסצנה בה הוא מבקר אצל הפסיכולוג ומדבר על הילדות שלו כנה במיוחד. הרי כל המטרה של סרטים כאלה זה לדבר על עצמך, אז למה לא לקחת את הסיטואציה הנרקיסיסטית הקלאסית של פגישה עם הפסיכולוג ולתסרט גם אותה? כך לאף אחד לא יהיה ספק שקייב הוא במרכז ושכולם רוצים לשמוע אותו מדבר.
זה אפילו לא הדבר הכי מוגזם שקורה בסרט. מסתבר שאי שם באוסטרליה ישנו ארכיון לפועלו של ניק קייב. כן, כן, יש אנשים שתפקידם לתחזק ולשמור על תמונות של קייב הצעיר, מסטול מלא-ברור-מה, אוסף פיסות שיער מהשוק ותולה אותו בדירה ברלינאית מתפרקת.
באחד הרגעים בארכיון מספר קייב על אשתו מזה 16 שנה, הדוגמנית סוזי בק. קייב מתאר אותה כשילוב של כל הפנטזיות המיניות שהיו לו לאורך כל חייו. זה יכול היה להישמע מאוד רומנטי, אבל ההיעדרות של בק קצת צורמת. היותה נוכחת-נפקדת - דמות הירואית מרכזית בחייו של קייב, אבל לא כזו שיכולה לגנוב לו מהפוקוס - גורמת לה להרגיש כמו "האישה של", צל בחייו של קייב. אפילו הילדים של קייב שם, אוכלים אתו פופקורן ורואים טלוויזיה. אבל האמא? לה אין פנים.
נכון, זוהי אחת מחגיגות האגו והקריירה המופרעות ביותר שראינו לאחרונה, אבל זו חגיגת אגו עשויה היטב - כזו שמומלצת גם למי שזמזם את “Do You Love Me” בניינטיז, אבל לא טרח לקנות את האלבום. הלוואי עלינו.