"הילדים של היום לא קוראים", אולי יצא לכם להיאנח פעם בתוגה, למלמל משהו על ראשם הקטן וספוג הקרינה הקבור בטאבלט ולשקוע בחזרה באייפון שלכם. ובכן, רוב הסיכויים שהילדים שלכם קוראים יותר מכם. מחקר אמריקאי מ-2014 מצא שאנשים מתחת לגיל 30 קוראים יותר מאנשים מעל גיל 30 - בין אם באסופת הדפים האנכרוניסטית המכונה "ספר" ובין אם בעזרים אלקטרוניים למיניהם. שזה נחמד, אבל אנחנו לא כאן כדי לדבר על צעירים ומבוגרים שקוראים יותר או פחות, אלא על מה בדיוק הצעירים והמבוגרים האלה קוראים. והתשובה המדהימה היא שככל הנראה, הם קוראים את אותו הדבר בדיוק.
והנה פסקה המוקדשת לנתונים יבשושיים שמקורם המפוקפק הוא גוגל: בשנת 2013. נמכרו 750 מיליון ספרי נעורים. ובספרי נעורים הכוונה למה שמכונה "יאנג אדולטס". החל מ"הארי פוטר" (מעל 450 מיליון עותקים של הסדרה כולה, הספר הנמכר ביותר אחרי התנ"ך), דרך "דמדומים" (100 מיליון), "משחקי הרעב" (65 מיליון) ו"אשמת הכוכבים" (מעל 10 מיליון) וכל יתר עשרות הסדרות והספרים שאתם קוראים ואז הולכים לקולנוע כדי לראות ולהתלונן על איך הרסו לכם את הספר. והנתון המספרי המעניין באמת: 55% מהאנשים שקוראים את הספרים האלה הם מבוגרים. כלומר, מעל גיל 18.
אז אפשר לנשום לרווחה ולשלוף מהמדף האחורי את "עורבני חקיין", כי כולם קוראים ספרי נעורים. יש אנשים (אנשים = אני) שאפילו טוענים שזאת הסוגה הספרותית הנעלה של המאה האחרונה. אתם יכולים לנחור בבוז ולטעון שאתם עמוק בחדש של רוברטו בולוניו, אבל הכתבה הזאת מיועדת לכל אלה שמהנהנים חרישית ובוכים בסתר לתוך עוד ספר של ג'ון גרין. אז מה אתם בני 35 והכרזתם לא פעם שאתם לא בוטחים באנשים שנולדו אחרי 1990, וניסיונותיכם לקיים שיחות עם בני נוער הסתכמו עד היום ב"אז סנאפצ'אט הזה ממש הארי סטיילס הא? חחח אימוג'י". אז איך זה קרה? ולמה? ואיך זה השפיע על הקולנוע והטלוויזיה? ולמה יש אנשים שמתנגדים לזה? (ולא, "כי אין להם לב" זאת לא סיבה מספיק טובה). בואו פשוט נתחיל מהתחלה.
עורבני בכיין
התחלה = "הארי פוטר". כולנו כבר מכירים - קוסם, הוגוורטס, שבעה ספרים, עיבודים קולנועיים, ג'.ק. רולינג כתבה אותו על מפית ועכשיו היא מיליארדרית. "הארי פוטר" הוא תופעה ספרותית עוצמתית ולכן עומדת בפני עצמה ולא משויכת אוטומטית לסוגת ה"יאנג אדולטס", אבל השורה התחתונה היא שמדובר בספר לבני נוער שגם אנשים מבוגרים אהבו. משם, נפרץ הסכר. אנשים בוגרים עמדו בתור לסטימצקי בכל פעם שיצא ספר חדש בסדרה, כאחרוני בני העשר, בשביל להיות הראשונים שקונים וקוראים. זה לא מובן מאליו, התור היחידי שרובנו נעמוד בו כיום הוא כזה שבסופו ממתין לנו אייפון חדש.
אחרי "הארי פוטר", המחסום הפסיכולוגי נשבר. אם אנחנו יכולים ליהנות מספרים שנחשבים ל"לא לגילנו", אז למה לא לנסות עוד כמה? ואז הגיעה סטפני מאייר עם "דמדומים", וזה כבר היה קצת יותר קשה. כי בניגוד ל"הארי פוטר", ספרי "דמדומים" נקטלו בידי המבקרים. ודי בצדק. אהבתם של אדוארד הערפד ובלה האנושית אף פעם לא שבתה את ליבם של חובבי הספרות, הם נחשבים לפוריטניים, שטחיים, לא כתובים מי יודע מה ומאייר המורמונית התבטאה לא פעם נגד גייז. ועדיין – הם הצליחו בטירוף והפכו לפרנצ'ייז היסטרי, כזה שהחיה את טרנד הערפדים שמאז מסרב לגווע.
ב-2008 הגיעה שעתה הגדולה של הדיסטופיה. העולם העתידני והמדכא של "משחקי הרעב" - שבמרכזו קטניס אוורדין המנסה לצלוח משחק אכזרי המשודר ברחבי העולם שבמסגרתו היא נכלאת על אי וצריכה להרוג ילדים - הפך לטרנד היסטרי בספרות הנוער, שכולל את "מפוצלים", "הרץ במבוך", "לג'נד" ועוד עשרות. מסתבר שילדים חולים על דיסטופיות, ולא רק הם. יש לא מעט הסברים לכך, בין היתר כאלו שכוללים את ההזדהות של בני נוער רבים עם גיבור שנתון למרותם השרירותית של אנשים ורשויות שמנסים לשלוט בו ולאמלל את חייו.
אפשר לראות את הז'אנר גם כחלק מהזעם הכללי של בני נוער על הוריהם – הם אלו שהרסו את העולם, ילדיהם צריכים עכשיו לתקן אותו. פרשנויות אחרות טוענות כי הנעורים, באופן כללי הם תקופה די אפוקליפטית, ומדובר בסך הכל בהחצנה של דכדכת נעורים ותחושות מבאסות של היעדר מוצא, עתיד או תקווה. תחושות שאותן חולקים פעמים רבות גם מבוגרים. הנה אינפוגרפיקה מגניבה על דיסטופיות בספרי נעורים שבין היתר מגלה כי מרבית גיבורי הדיסטופיות הן בכלל גיבורות.
עורבני עם סרטן
ב-2005, אותה שנה שבה יצא לאור הספר הראשון בסדרת "דמדומים", יצא גם הספר "מחפשים את אלסקה" של ג'ון גרין, שההצלחה הפנומנלית שלו הגיעה רק מאוחר יותר, עם ספרו "אשמת הכוכבים" מ-2012. "אשמת הכוכבים" עסק בנער ונערה חולי סרטן שמתאהבים. בלי דיסטופיה, בלי קוסמים, בלי ערפדים, רק עם שני גיבורים אינטיליגנטיים ושוברי לב. וכך, גרין העניק לז'אנר המצליח את החותמת האחרונה לה היה זקוק – חותמת האיכות.
כל האנשים שנרתעו מהז'אנר בגלל האספקטים העל-טבעיים, חיבקו את ג'ון גרין. ככל הנראה בלי לדעת בכלל, לפחות בהתחלה, שספריו נחשבים לספרי נעורים. אף מבוגר לא מרגיש אשם כשהוא קורא ספר של ג'ון גרין, למרות שמדובר בספר יאנג אדולטס. כי לפני שמדובר בספר יאנג אדולטס, מדובר פשוט בספר טוב.
אחרי גרין הגיעו ספרי נעורים רבים שלא חששו להישאר על הקרקע, שווה לציין במיוחד את "אלינור ופארק" מ-2013 של ריינבו ראוול שהפך להצלחה אדירה - סיפור אהבה בין נער חצי קוריאני לילדה ג'ינג'ית שמנה ממשפחה הרוסה. המכנה המשותף לספרי היאנג אדולטס הריאליסטיים: נטייה לדכדכת עמוסה ברגשות שיכולים להביע רק אנשים שעדיין לא למדו שלהיות דרמטיים זה מביך. צעירים שמכינים אחד לשני מיקס טייפים ומחליפים ספרים ומנסים להתגבר על דברים בעולם, ועושים את זה באופן מעצים ומזכך. כלומר, ספרים להיפסטרים צעירים שמרגישים אינדיבידואלים.
ההצלחה של יאנג אדולטס היא כבר מזמן לא ספרותית בלבד. למעשה, הקולנוע מלא בעיבודים לספרי נעורים. החל מ"משחקי הרעב" ו"מפוצלים", וכלה בספרי ג'ון גרין שיוצאים בזה אחר זה לקולנוע. חלקם מצליחים כמו "אשמת הכוכבים", חלקם לא שורדים את המעבר, כמו "ערים של נייר". אנשי קולנוע טוענים שהמגמה צפויה רק להתחזק, אחרי הכל, מדובר בקהל יעד אינסופי. אם נכמת את זה – מתוך 200 הסרטים המצליחים בהיסטוריה, 47 החלו כספרים או כספרי קומיקס. 17 מתוכם החלו כספרי יאנג אדולטס והרוויחו, ביחד, 14.4 מיליארד דולר. לספרים האלה יש בסיס מעריצים חזק ואחרי צאתם הספר לרוב נהנה מעוד גל של מכירות (לאחר צאת סרטי "דמדומים" נמכרו עוד כ-100 מיליון עותקים מהספרים).
גם הטלוויזיה כבר מזמן חיה על עיבודים לספרי נוער עם סדרות מצליחות, לרוב כאלה שנוגעות בעל טבעי אבל לא רק, כמו "יומני הערפד" שנמשכת כבר שבע עונות, "שקרניות קטנות", "המאה", "המכשפות מאיסט אנד" המטופשת ועוד המון. מעניין לגלות שדווקא טלוויזיונית, ההצלחה של ספרי יאנג אדולטס נשארת בתחומי בני הנוער. כלומר, רבים מאיתנו נהנים מ"שקרניות קטנות" כגילטי פלז'ר היסטרי, אבל רובנו לא התמכרנו ל"יומני הערפד" או ל"המאה". אולי בגלל שבניגוד לספרות, בטלוויזיה נשמרים דפוסי סדרות הנעורים שהופכים אותן לפחות מושכים עבור מבוגרים, ואולי כי פשוט לא חסר לנו מה לראות. בשביל אסקפיזם יש לנו את "משחקי הכס" ואת "אנריל", מי בכלל צריך יותר?
אסקפיזם או אינפנטיליות?
כשמנסים לנתח את ההצלחה של הז'אנר, מוכרחים לתהות למה אנשים שהם לא בוגרים צעירים אוהבים ספרי יאנג אדולטס. מסתבר שיש לא מעט סיבות. נתחיל בברורה מאליה – אסקפיזם. אנחנו חיים בעולם מחריד ומעדיפים לברוח ממנו, כמה שיותר רחוק. אבל העולם של "משחקי הרעב" מחריד אפילו יותר, בטח תגידו. וזה נכון, אבל זה עולם מחריד שאנחנו יכולים לצרוך דרך פילטרים שאנחנו מסוגלים להתמודד איתם, שבו יש רע ויש טוב ונכון ולא נכון, במקום האפור התמידי והמבלבל שהוא חיים בוגרים. ובכלל, הבריחה היא לא לעולם של "משחקי הרעב" או של ילדים עם סרטן ב"אשמת הכוכבים", אלא לעולם שבו גם אנחנו צעירים שוב, עולם שבו שאין לנו מינוס לדאוג לו או התראה מחברת חשמל לטפל בה, עולם שבו אנחנו יכולים להיות "הנבחר", זה שמציל את כולם - או, בספרי ג'ון גרין, עולם שיכול לספק לנו פורקן רגשי לא מורכב: קוראים, בוכים, מרגישים יותר טוב.
אפשר לראות את החיבה לספרים האלו גם כדרך שלנו להתחבר מחדש לילד הפנימי שבתוכנו. הרי שנות הנעורים והילדות הן אלו שמעצבות אותנו, הן משמעותיות באופנים שמקבעים אצלנו התנהגויות, פחדים, דפוסים. כולנו, באספקטים מסוימים בחיים, מרגישים שאנחנו תקועים קצת בתיכון. לחזור אחורה זה ניסיון לשנות, לתקן, להבין את עצמנו של פעם, שבמובנים רבים לא השתנה הרבה.
מבקרי הז'אנרי, ויש לא מעט כאלה, טוענים שמבוגרים שצורכים ספרות נוער עושים זאת בגלל שזאת קריאה קלה. כלומר, אתם תקנו את "השלישי" של ישי שריד אבל לא באמת תקראו אותו כי זה די תובעני, במקום זה תשקעו לתוך "משחקי הרעב" ותגמעו אותו תוך שעות ספורות. הקיצוניים יאמרו שהצלחת ספרי יאנג אדולטס היא ההוכחה לכך שהמין האנושי אכן הופך לטיפש יותר ומבוגרים לא מסוגלים לקרוא שום דבר מורכב ולכן בורחים לז'אנר. "תקראו מה שאתם רוצים. אבל אתם צריכים להרגיש נבוכים אם מה שאתם קוראים נכתב עבור ילדים", טען מאמר דעה שהפך לוויראלי על ספרות יאנג אדולטס, שהעלה את החשש שהספרות הזאת תחליף את הספרות הרגילה. "אני הקוראת שלא התייפחה, בניגוד לכל היתר, כשקראה את 'אשמת הכוכבים'", מספרת כותבת הטור, "חשבתי שזה ספר שכתוב נחמד עבור ילדים בני 13 ואם להיות כנה, אמרתי גם כמה פעמים 'הו בראדר' בקול רם". אתם מוזמנים לקרוא את ההמשך בלינק, אבל קחו בחשבון שהוא כולל הרבה ירידות על "אשמת הכוכבים". אבל יכול להיות שהטענות שמועלות בו הן לא חסרות בסיס. אחרי הכל, זאת באמת ספרות קלה, וזאת סיבה מרכזית להצלחתה. האם זה גם הופך אותה אוטומטית לדלה? על זה כבר אפשר להתווכח.
פקטור נוסף בהצלחה, גם הוא לא מחמיא במיוחד לחובבי הז'אנר, גורס כי תקופת ההתבגרות שלנו הולכת ומתארכת. במקום שנהפוך לבני אדם מבוגרים עם הגיענו לגיל 18, אנחנו גוררים את זה עמוק לתוך שנות השלושים. אם אנשים מתחתנים בגיל מאוחר, עוזבים מאוחר את הבית של ההורים ואפילו לא טורחים תמיד להביא ילדים, מה הפלא שהם גם ממשיכים לקרוא ספרות נוער הרבה אחרי שהפסיקו לבקש מהם תעודת זהות במועדונים?
אבל ההסבר היפה ביותר הוא ככל הנראה זה שנתן ג'ון גרין עצמו, במאמר מיוחד שכתב על הנושא ב"קוסמופוליטן": "קוראים או כותבים, אנחנו אוהבים סיפורים על טינאייג'רים בגלל שלמרות שהם יכולים להיות ציניים לגבי הרבה דברים, הם אף פעם לא ציניים לגבי אהבה, תקווה והדברים שבאמת חשובים, כמו העתיד. למרות שאני שמח שלעולם לא אהיה טינאייג'ר שוב, אני מתרגש לקרוא ולכתוב עליהם בגלל שעמוק בפנים, זאת ההתלהבות והסקרנות שלהם שכולנו צריכים לשמר הרבה אחרי שהפכנו למבוגרים".