ערב הנסיעה לקאן, הוזהרתי על ידי חברה פריזאית שתיארה את אותו Palais des Festivals מפורסם כאכזבה קולוסאלית. ואכן, עם הגיעי לעיר, שמזכירה מעט את אילת בתקופותיה היפות, לא הופתעתי לגלות את גודל הפער בין המשכן היוקרתי לכאורה, שנדמה שתוכנן על ידי אותו אחד שעיצב את בניין הקריה בתל אביב, לבין המוניטין המפואר של הפסטיבל הבינלאומי אשר מביא אליו מדי שנה תיירים כמבקרים, עיתונאים ככוכבנים, שחקנים, במאים ויוצרי קולנוע מן המבוקשים בעולם. אך בצרפת, כפי ששנים ארוכות וטובות לימדו אותי לגלות, התנהג כצרפתי: זרוק קמצוץ אבק כוכבים לתוך אנדרלמוסיה אינסופית, הצב בהתאמה איסורי כניסה ואוכפי משטר שהופכים את הבלאגן לחינני, ותבל באמצעות קסם צרפתי עתיק יומין שטיבו ארוגנטיות, חמאה, ומבטא מקרטע. מכל הבחינות הללו, סוף השבוע שלי בפסטיבל קאן התנהל כשורה ואף זימן לי מעט נחת מסרטים יוצאי דופן, לטוב ולרע, ושמש שנדירה כל כך במחוזותיה הצפוניים יותר של צרפת.
את יומי הראשון בפסטיבל פתחה הקרנת הבכורה של סרטו החדש של וודי אלן, Café Society, שמתחרה בחומרתו עם ההאשמות המתחדשות של אלן עצמו בהטרדה מינית. הסרט, שאורכו כשעתיים אינסופיות ונדמה כי תפאורתו שמה לה למטרה לחקות סניף של הארד רוק קפה, עוסק בתור הזהב של תעשיית הסרטים ההוליוודית דרך סיפורי אהבה מיותרים ובדיחות יהודים שחוקות שגרפו, איך לא, שאגות צחוק. בגזרת מאוכזבי אלן, היו עוד כאלה שטענו שמדובר ביצירה סבירה, אך הרשו לי לחלוק.
כזכור, ערב הפסטיבל הוחלט לפתוח מחדש את תיק החקירה נגד אלן מ-2014, בו הואשם בהטרדה מינית של דילן פארו, בתו המאומצת עם השחקנית מיה פארו, שסיפרה על המעשים במכתב פתוח לאלן שפורסם בניו יורק טיימס. בניגוד לדיווחי העיתונות, הבכורה התקיימה ברוגע יחסי, הקהל התמוגג למראהו של אלן וניכר כי קיבל את הסרט באהדה. מן העבר הנגדי, הביעו אושיות רבות בתעשיית הקולנוע את מורת רוחן מאהדה זו. בולטות ביניהן סוזן סרנדון וג'ינה דייויס, הלא הן תלמה ולואיז, שהתבטאו בחריפות ביום ראשון במסגרת פאנל העוסק בתפקידי הנשים בקולנוע: "אני חושבת שהוא תקף מינית ילדה, אני לא חושבת שזה ראוי, הוא עשה עוול. אין לי שום דבר טוב לומר אודותיו", חרצה סרנדון.
פה זה לא אירופה
דימיונה של קאן לאילת איננו מקרי. גם השנה, לקחה על עצמה ישראל את תפקיד הקומנדו הימי של פסטיבל הקולנוע ושיגרה אליה לא רק חמישה (!) סרטים אלא גם שופט בקטגורית ״שבוע המבקרים״ (בה מתחרים במאים בני טיפוחו של הפסטיבל, שהציגו בו בעבר) - נדב לפיד, שגם הציג בהקרנה מיוחדת סרט בן ארבעים דקות בשם "מיומנו של צלם חתונות" שזכה לתשואות. סרטו מספר את סיפורו של צלם חתונות מורד (אוהד קנולר), אשר רגשותיו באשר למוסד הנישואין חלוקים, והוא מתרגם את לבטיו למערכות יחסים משונות המתפתחות עם הזוגות אותם מצלם, בדגש על הכלות, מה שמוביל בכל פעם את השלושה לסדרה של מצבי קיצון מפתיעים. ״הרבה רגעים מרגשים בחיי התקיימו באולם הזה״, אמר לפיד, שכל סרטיו הוקרנו במסגרת זו או אחרת בפסטיבל, טרם ההקרנה, והודה לכל העוסקים במלאכה אשר יצרו עמו בסקרנות וברגישות.
בין הסרטים הישראלים האחרים באורך מלא שהוקרנו בפסטיבל הוקרן בבכורה סרט הביכורים של אסף פולונסקי, "שבוע ויום", בכיכובם של יבגניה דודינה ושי אביבי, העוסק בסיומה של שבעה ובהתמודדות עם שכול, וזכה גם הוא לאהדה רבה. בסרטו של ערן קולירין, "מעבר להרים ולגבעות", כיכבה השחקנית הישראלית העולה מילי עשת (23) שזהו סרטה הראשון, וגרפה מחמאות רבות באשר לתפקידה בו. קולירין שזר בפסקול סרטו את שלמה ארצי ואריק אינשטיין שכיכבו על השטיח האדום, וזו לבטח בכורתם במסגרת זו. עוד בכורה יוצאת דופן היא זו של שרת התרבות הישראלית, מירי רגב, שהגיעה להקרנה של קולירין והפגינה את התרגשותה מן המעמד.
את תפקיד יושבת ראש ועדת שופטי ״שבוע המבקרים״ איישה בשנה שעברה רונית אלקבץ, ז״ל, שנכחה בהיעדרה וזכתה לאיזכורים רבים, הן מצדו של הפסטיבל והן מצד המפיצים הישראליים. קולירין אף הקדיש לה את הקרנת הבכורה של סרטו בפסטיבל, וריגש רבים. זכרה של אלקבץ נכח גם בביתן הישראלי, בשנת הבכורה שלו ב״כפר הבינלאומי״, בו מציגה כל מדינה את סרטי הדגל שלה ומציעה מידע, אפשרויות רכישה, הרצאות ואירועים כחול לבן. רגב הגיעה בבוקר יום ב' כדי לחנוך את כניסתה של ישראל למסגרת זו. בביתן הוצגו, בין היתר, פירות היצירה של סלון Steamer, שהתקיים לראשונה בתל אביב באפריל האחרון. זהו כנס ראשון מסוגו למציאות מדומה (virtual reality), ובו המציאו מחדש אמנים, מעצבים ומתכנתים שונים את השימוש במשקפי התלת מימד המחוברים לטלפון סלולרי.
בשנה הבאה בתל אביב?
בגזרת התחרות הרשמית, בקאן לא ויתרו לקהל גם השנה, ובחרו סרטים שאורכם בין שעתיים לשלוש. עם זאת, אולם הלומייר (המונה כ-2,309 מקומות ישיבה, חוויה חד פעמית בפני עצמה), עלה על גדותיו והריע למכביר בבכורת דרמה גרמנית בשם "טוני ארדמן", סרט שלישי לבמאית מארן אדה. הסרט יוצא הדופן, שאורכו שעתיים ו-42 דקות, הוא דרמה אבסורדית ומעוררת השתאות, כמו גם פרצי צחוק בלתי נשלטים. היא עוסקת באב מזדקן חובב הומור (פטר סימונישק), הנושא בכיס חולצתו כבדרך קבע לסת עליונה של שיניים תותבות בולטות אותן תוחב לפיו בכל הזדמנות כדי להעלות חיוך. כל מבוקשו הוא לראות את בתו (סנדרה הולר), אשת עסקים אפרורית המתגוררת ברומניה, מחייכת בסיפוק מן החיים שבחרה לה. הוא מנצל את ששכח את יום הולדתה כדי להפתיעה בביקור, ובסדרת הפתעות שנמשכת הרבה מעל למצופה, ולהן אמירה מפוכחת, רגישה ומלאת הומור עצמי על חשיבותה של רצינות ועל קירותיה הדקים של משפחה. שפה קולנועית חיוורת, לכאורה, לא מפסיקה להפתיע במגוון היתקלויות ודיאלוגים שהוציאו את הקהל מגדרו עוד במהלך ההקרנה והרבה לפני סיום הסרט. עם סיומו, הריע הקהל (כאמור, למעלה מאלפיים איש) בעמידה במשך דקות ארוכות ללא הפסקה. הבמאית והשחקנים, שנכחו בהקרנה, לא ידעו מאין נפל עליהם כל הטוב הזה, ולא הפסיקו לחייך ולהודות מפאת מחסור עז במילים.
הסרט הנוסף שהתגלגל אל עיני בסוף השבוע החגיגי היה סרטה האמריקני של הבמאית אנדראה ארנולד הבריטית, "אמריקן האני". הבמאית, שאת נוכחות סגנונה המסוים מאד כבר ראינו ב Fish Tank, מותחת הפעם את ביקורתה על הנוער האמריקני עם דמותה של סטאר (סשה ליין, לשעבר מלצרית מטקסס שזהו סרטה הראשון), נערה כבת 18 שאחראית לאחיה הצעירים מאב אלכוהוליסט ומטריד מינית ומאם שאינה מכירה בהם. בעוד השלושה מחטטים בפחי האשפה על מנת למצוא את ארוחת הצהריים, נתקלות עיניה של סטאר בואן נוסע, קולני במיוחד, ובו חבורה של צעירים. באהבה ממבט ראשון היא בוחרת בג׳ייק (שיה לבוף, השניים גם הפכו לזוג בזמן הצילומים), בכיר החבורה שמזמין אותה להצטרף למסע של ילדים אבודים ברחבי ארצות הברית, בו הם מחליפים את זהותם מדי יום על מנת למצוא חן ולקבץ נדבות בדרך חלקלקה אך ידידותית לסביבה, לגנוב לפרקים, לעשן ולשתות, ובעיקר לגמור את היום. ארנולד מעמידה את גיבורתה בשורה של סכנות על הסקאלה שבין נוער בסיכון לגיל הטיפש עשרה, ומבקשת להצילה כמעט בכל פעם. כאן האורך הוא המכריע, ובניגוד ל׳טוני ארדמן׳ שאורכו מוצדק, ׳אמריקן האני׳ מעט מייגע ומוטב היה לו להיות תמציתי יותר. יחד עם זאת, הוא מכיל רגעים יפים ואנושיים, תובנות מעניינות וסצנות סקס-עשרה נעימות. בכלל, למרות הבוטות שלו והמצב העגום שמציג, מדובר בסרט אופטימי המשאיר גם מקום לתקווה.
כך גם סוף השבוע בקאן, רווי בתקווה קולנועית מעודדת מהולה בריח ים, כמו גם בבני אדם מהלכים בדרגות הידור שונות ובעקבים גבוהים יותר ופחות. יש לציין שבהמשך לשערוריית נעלי העקב מן השנה שעברה, קוד הלבוש השנה היה מתירני במיוחד, ורבבות אדם נכנסו להקרנות בכורה כשהם לבושים בג׳ינס או בסנדלים. בין היתר, נצפתה ג'וליה רוברטס כשהיא צועדת יחפה על השטיח האדום כמחאה על פרשת אשתקד. האירוע ההמוני, המערב צרפתים שזופים בתיירים סקרנים ובנוכחות ישראלית מרשימה, מעלה את האפשרות שבקיום פסטיבל קאן, בגרסה זו או אחרת שלו, בחוף בית האופרה בתל אביב בקיץ הקרוב. לפחות אז תהינה הציפיות במקומן.