חמש עשרה שנים חלפו מאז שהילארי סוואנק לבשה את דמותו של הטרנסג'נדר ברנדון טינה ב"בנים אינם בוכים" וגרפה את האוסקר הראשון שלה. אבל היא לא לבד – אינספור שחקנים התחזו לבני המין השני על המסך, בין אם בקומדיה מטורפת או בדרמה מעוררת מחשבה. מ"חמים וטעים" ועד "היירספריי" – קבלו את הכוכבים שחצו את הקווים
בנים אינם בוכים? ספק אם נותרה עין יבשה בכל פעם שהסרט המרגש הזה הוקרן באולם קולנוע, בין אם מדובר בצופים או בצופות שזכו לראות אותו. 15 שנה חלפו מאז שהילארי סוואנק נכנסה לנעליו של הטרנסג'נדר ברנדון טינה ב"בנים אינם בוכים" וגרפה גם את פרס האוסקר הראשון שלה, אבל סרטים שבהם שחקנים גילמו נשים ולהיפך נראו על המסכים כבר בשנות החמישים. יותר מכך: נדמה שברוב המקרים שבהם כוכבים וכוכבים בחרו לגלם את בני המין השני, הם זכו להכרה מצד האקדמיה, למועמדויות ולפרסים – בעיקר כשהצליחו לשכנע מיליוני צופים שההבדלים בין שני המינים לא מהותיים כפי שנהוג להאמין.
הופמן עובר לא רע גם בתור אישה | צילום:
באדיבות yes
דסטין הופמן, "טוטסי" (1982)
מייקל דורסי, שחקן בן ארבעים, מוצא את עצמו מחוסר עבודה בגלל המוניטין שיצא לו בתעשייה ככוכב בעייתי. הוא נאלץ להתחזות לשחקנית, דורותי מייקלס, ומלוהק לתפקיד באופרת סבון מצליחה. מכאן והלאה נוצרות שלל סיטואציות קומיות קלאסיות שאפשר למצוא בקומדיות טעויות שכאלה, אבל "טוטסי" מצליחה גם להעביר מסר על סקסיזם בתעשיית הבידור שרלוונטי עד עצם היום הזה. עבור הופמן היה זה תפקיד שונה בתכלית מהתפקידים הרציניים והדרמטיים שגילם עד כה, ולמרבה האירוניה – בדומה לדורסי – הוכיח את הורסטיליות שלו כשחקן.
ג'ולי אנדרוז, "ויקטור ויקטוריה" (1982)
באותה שנה יצא גם המחזמר "ויקטור ויקטוריה" שאף הוא עסק בהתחזות למטרות הצלחה בשואו-ביז, אבל בהפוך על הפוך (על הפוך): ויקטוריה גרנט, זמרת כושלת, מתחזה לגבר שמופיע כאישה. גם הסיטואציה המטורפת הזו מובילה לתסבוכת רומנטית, אבל הסרט לא הולך עד הסוף עם התמות ההומוסקסואליות ומבהיר לצופים שהגנגסטר שמתאהב ב"ויקטור" יודע מעל לכל ספק שמדובר באישה מתחזה.
מפזז כמו דני דוקט בחליפת שומן ופאה | צילום:
באדיבות yes
ג'ון טרבולטה, "היירספריי" (2007)
טרבולטה נכנס לנעלי העקב של דיוויין, הדראג קווין שגילמה את דמותה של עדנה טורנבלד בסרט המקורי ב-1998 (לצידה של ריקי לייק), והצליח לגנוב את ההצגה אפילו ממישל פייפר וכריסטופר ווקן. מי שעשה את צעדיו הראשונים (תרתי משמע) במיוזיקלס מצליחים כמו "גריז", הצליח לפזז בחינניות גם כשהוא חנוט בחליפת שומן גדולה ובשמלות סיקסטיז. אחד הרגעים הקסומים בסרט הוא המייקאובר שעוברת עדנה יחד עם בתה טרייסי, והרגע הזה ללא ספק עובד בעיקר בזכות החיבור של טרבולטה לצד הנשי שבו.
על פניו זה נשמע כמו סרט אימה קריפי במיוחד: גבר גרוש מאבד את המשמורת על ילדיו, וכדי לבלות איתם זמן איכות – ועל הדרך גם לעשות סטוקינג אחרי אשתו לשעבר ובן זוגה המצליחן – הוא מתחפש לקשישה ומגיע לעבוד בביתם כאומנת החדשה. רק קומיקאי עם נשמה כמו רובין וויליאמס המנוח היה יכול להפוך את העלילה הלא ממש חינוכית הזו לקומדיה חביבה לכל המשפחה, ואת גברת דאוטפייר לאומנת הכי אהובה מאז מרי פופינס.
הפעם וויליאמס נשאר עם המכנסיים
נייתן ליין, "כלוב הציפורים" (1996)
וויליאמס כיכב בקומדיה נוספת שכללה גבר המתחזה לאישה, אלא שכאן הוא לא היה זה שנדחס לתוך שמלה – בן זוגו בסרט, נייתן ליין, הוא זה שמתחפש לאימא מהוגנת כדי לשכנע את מחותניהם השמרניים שהם לא זוג גייז שמנהלים מועדון לילה, אלא סטרייטים עם ערכים ממש כמוהם. הכימיה בין וויליאמס וליין, אחד הייצוגים החביבים שנראו על המסך לזוגיות הומוסקסואלית, הפכה את "כלוב הציפורים" ליקיר הקהילה הגאה ולאחד מסרטי הפולחן האהובים עד היום.
בשונה מהספר שעליו מבוססת עלילת המחזמר הקולנועי, הדילמות שעומדות בפניה של ינטל המתחזה לאברך אנשל נוגעות יותר למשולש האהבה הבלתי אפשרי שבו היא מסתבכת – מצד אחד היא מאוהבת באביגדור, שמאוהב בהדס שמצידה מאוהבת באנשל. סיפור האהבה ההוליוודי הזה נגע לקהל האמריקני יותר מהתחבטויותיה של נערה יהודיה חרדית שמבקשת ללמוד תורה בעולם שבו זה מוקצה. ועדיין, קשה שלא להיות מרותקים לסצנת הגילוי הסוערת בין ינטל (סטרייסנד) ואביגדור (מנדי פטנקין), שעוברת בין כל גווני הרגש האפשריים.
הוגו ויבינג, גאי פירס וטרנס סטאמפ, "הרפתקאותיה של פריסילה, מלכת המדבר" (1994)
תראו לנו אחד שצפה בסרט הקאלט הזה ולא מזמזם עכשיו את "איי וויל סורבייב". אבל "פריסילה" היה הרבה יותר מעוד סרט דראג קאמפי עם תלבושות אקסטרווגנטיות ושירים מדבקים: הוא עסק גם באלימות ובדעות הקדומות נגד טרנסג'נדרים, הומוסקסואלים וקרוס-דרסרים בערבות אוסטרליה הלא-מפותחות, בקשיים של הורים גייז לילדים ובהתמודדות של כל אלה עם שגרת החיים המייאשת שמגיעה עם הגיל. מתחת לפסקול הבלתי נשכח של הסרט הזה מסתתר סיפור אנושי נוגע ללב על חברות, חלומות מנופצים ואהבה באמצע החיים.
מרטין לורנס, "ביג מאמא" (2000)
קחו גבר קשוח ותלבישו אותו כמו אישה שמנה עם אישיות גדולה, וקיבלתם צחוקים זולים. לורנס, שמגלם סוכן FBI שנאלץ להתחפש לביג מאמא כדי לתפוס שודד בנקים אכזרי ומתוחכם, הצליח לדחוס לדמות הזו כל סטריאוטיפ אפשרי על נשים שחורות בגיל העמידה – אבל הקהל אהב את זה. הסרט הפך לשובר קופות גדול וזכה ללא פחות משני המשכונים, והיד עוד נטויה.
אנתוני פרקינס, "פסיכו" (1960)
היצ'קוק לקח את הנרטיב האדיפלי צעד אחד קדימה כשיצר את דמותו של הפסיכופת נורמן בייטס, שהפך אובססיבי לאמו עד כדי כך שרצח אותה וסיפח את דמותה כאישיות נפרדת לשלו. בסצנה הראשונה שבה מופיעה "אמו" של נורמן על המסך הצופים לא מודעים לכך שמדובר בגבר שלבוש כאישה, כי רק הצללית "שלה" מוטלת על וילון האמבטיה בסצנת הרצח המפורסמת. אגב, יש מבקרים שטוענים כי ההתחזות של נורמן לאם המנוחה לא נובע רק מתסביך אדיפוס קיצוני, אלא גם מרמז על נטיות הומוסקסואליות – מה שלא נאמר במפורש בתחילת שנות השישים.
אף אחד לא מושלם | צילום:
באדיבות yes
ג'ק למון וטוני קרטיס, "חמים וטעים" (1956)
מדובר באחד מסרטי הקרוס-דרסינג הראשונים שנראו בארה"ב, ולמרות היותה קומדיה של טעויות, היא עדיין נחשבה למאוד נועזת יחסית לתקופה – עד כדי כך, שהארגון Roman Catholic Church's Legion of Decency העניק לה את הדירוג המפוקפק "C" ל"מגונה" (Condemned ). במרכז העלילה עומדים זוג מוזיקאים שנמלטים מהמאפיה לאחר שהיו עדים לרצח, ומתחזים למוזיקאיות כדי להצטרף ללהקת נשים. הקומדיה הזו, בכיכובה של מרילין מונרו הזוהרת, סיפקה את אחת משורות הסיום הכי זכורות בהיסטוריה של הקולנוע: כשדמותו של ג'רי (למון), המתחזה לדפני, מתוודה בפני המחזר העשיר שלו שהוא גבר, הוא נענה בתשובה הניצחת: "טוב, אף אחד לא מושלם".
