גם אם אי אפשר למדוד את זה בנתונים מספריים, התחושה בפסטיבל הסרטים של חיפה היא שתמיד מלא. ערב הפתיחה שנערך ביום חמישי העיד על כך: גם האודיטוריום וגם אולם רפופורט הגדול אכלסו את הסקרנים שבאו לראות את "כנס העתידנים" של ארי פולמן, הסרט הפותח של הפסטיבל. היצירה המטורפת לחלוטין הזאת דורשת עיון משל עצמה אחרי שישקעו ענני הבלבול מעליה, אבל פולמן הרגיש בבית בחיפה כאשר בירך את כל יוצרי הסרט החיפאים וציין על הבמה את שם התיכון בו למדו בעיר. באותו הזמן בדיוק התמלא גם אולם הסינמטק הקטן בקומה התחתונה, שאליו התכנסו הצופים לכבוד עותק דיגיטלי של סרט נשכח כמעט לחלוטין של בילי ווילדר - פדורה.
הסרט של ווילדר, אגב, הוא הדבר הכי מרומם שמצאתי בסוף השבוע האחרון בחיפה. לפחות בתוך אולמות הקולנוע. למרות שהכינו כמה תותחים כבדים לפתוח איתם את הפסטיבל, אף אחד לא הצליח להרים את הביקור בכרמל. אולי אלה הבחירות הגרועות שלי, אולי זה כי הטוב עוד לפנינו, במהלך הסופ"ש האחרון רק התרוצצתי מאולם לאולם בתקווה שלא אאלץ לשלוח דיווח ראשון מהפסטיבל שכולו ביקורות שליליות. אבל אחרי כל סרט הבנתי שאאלץ להיות האיש המוריד. ננסה להתחיל עם מה שכן אהבתי, שכן בשורה אמיתית בפסטיבל עדיין לא נמצאה.
"Shell", הסרט הסקוטי המשונה של סקוט גרהאם, הרגיש כמו היצירה הכי קוהרנטית ומעניינת שהוצגה בסוף השבוע. סרט מתרחש כולו בתחנת דלק מבודדת המנוהלת ע"י של בת ה-17 ואביה. עבודת הביכורים של גרהאם מרגישה הרבה יותר גדולה מסך החלקים שלה. העלילה הפצפונת אודות האנשים הנכנסים ויוצאים מתחנת הדלק הקטנה אך הבוערת בעירה איטית, הופכים את הסרט השקט הזה למורט עצבים. ולמרות המתח, גרהאם משכיל לשמור על הדמויות שלו קרוב ללב. הניסיון לפענח אותם לפעמים מודגש מידי, ועדיין, זה סרט מרשים במיוחד, בטח בתור עבודה ראשונה.
"קריסת המעגל השבור" מרגיש כמו הסרט שהכי עינג את הקהל בזמן ההקרנה בו. וכשאני אומר "עינג" אני מתכוון שכל האולם בכה שעה וחצי מתוך השעתיים של הסרט. במרכזו הורים מלאי הומור ואהבה שמנסים לטפל בילדתם הקטנה החולה בסרטן ולשרוד את האימה שכרוכה בטיפול. כביכול, הסרט הזה לא צריך היה להתקיים. בעיקר כי הוא בלגי, ובלגיה היא ארץ מיותרת, ואני מצטער אם אני מסכסך עכשיו את קשת עם מדינות האיחוד. אבל בואו נודה על האמת. דבר שני - זה סרט על בלגים שאוהבים את אמריקה ושרים קאטנרי ובלו גראס, ולא משנה כמה המוסיקה תהיה יפה וכמה המבטא שלהם יהיה משכנע, בסופו של דבר הם עדיין בלגים. אבל קריסת המעגל השבור הוא אכן סרט קורע לב, גם אם לא ייחודי או מעניין במיוחד לדון בו. הסרט כן עשוי היטב והוא יודע ללחוץ על כל הכפתורים הנכונים. אז אם זה מה שאתם מצפים מהפסטיבל שלכם, הנה סרט שאתם חייבים לסמן ביומן ההקרנה שלכם.
"אנחנו מה שאנחנו" היה הסרט המדובר ביותר בסוף השבוע, למרות שיבוץ ההקרנה ב-11 בסינמטק הקטן, במסגרת שאותה מכנים בחיפה "הקרנת חצות". רימייק לסרט מקסיקני אודות משפחה אמריקאית עם מנהגים דתיים משונים ומטרידים במיוחד, המחייבים אותה להסתגר ולשמור את סודותיה לעצמה. אני לא רוצה לגלות יותר כי לטעמי זה יכול להרוס את כל הכיף. למרות השיווק הממזרי שלו כסרט אימה, התגלה דווקא מותחן ארט האוס ששואב יותר השראה מסיפורי אימה מסורתיים מאשר משתמש בז'אנר האימה לספר את הסיפור שלו. יש לו אווירה מחליאה וסוף דוחה במיוחד שיעזור לכם לצלוח את כל הבדלי ההגדרות האלה, אבל גם הסרט הזה לא סיפק בשורה גדולה במיוחד. עדיין, מותחן יפה לעין שעשוי ב"טעם טוב" זה לא משהו של מה בכך.
חוץ מזה, נראו בפסטיבל סרטים חצי אפויים וחצי מוזרים. "כל הזמן שבעולם", הקומדיה הרומנטית החדשה של ריצ'רד דקטיס (כתסריטאי אתם מכירים אותו כמי שכתב את ברידג'ט ג'ונס ו-4 חתונות ולוויה. כבמאי אתם מכירים אותו מ"אהבה זה כל הסיפור". האיש אוהב רומנטיקה, מה נגיד). הבעיה? מדובר בקומדיה רומנטית בת שעתיים. זה הרבה יותר מדי זמן. הבעיה השנייה? זה מסוג הסרטים האלה שכל הדמויות בו הן טובות ומושלמות וחמודות וגדולות מהמציאות. זה כל כך מודגש עד שרייצ'ל מקאדמס מגדירה את עצמה כמי שדומה יותר לסנאי. כן, בעולם שבו רייצ'ל מקאדמס היא לא יפה מספיק, אתם יכולים להבין עד כמה הסרט הזה עלול לעלות על העצבים של הציניקנים הכבדים. הבעיה השלישית - יש לו מנוע עלילתי חמוד מאוד, ובו הגיבור מגלה כי כל הגברים במשפחתו יכולים לעלות על ציר הזמן שלהם עצמם ולשוב ולתקן אירועים מהחיים שלהם. מקסים, לא? אז הסרט עושה את כל השימושים הכי משעממים במנוע העלילתי הזה, עד כדי כך שבאיזשהו שלב שכחתי שמדובר בסרט על מישהו שנוסע בזמן. והבעיה הרביעית - שיר עם פסנתר נוגה. כמעט כל רבע שעה. לפעמים הם מגיעים אחד אחרי השני. כל הפסנתרים הכי נוגים ששמעתם בחייכם. זה כמו לבלות את ט"ו באב בהופעה של עינת שרוף. למרות כמה רגעים משעשעים פלוס, מדובר בסרט סתמי ונגרר במיוחד.
סלינג'ר, הדקומנטרי על הסופר המתבודד, התברר כפיסת מידע מרהיבה עם מלא פרטים שלא הכרנו, אבל כסרט מדובר בזוועה אמיתית. מי אישר לאיש שאחראי על תסריטים כמו "ארמגדון" לביים דוקו על סלינג'ר לעולם לא נבין. אפשר ועדיף להתרחק כמו מאש.
בתוך כל זה אולי גם הצלחנו למצוא, בתקווה, את הסרט הרע ביותר בפסטיבל חיפה. ואני אומר בתקווה כי אני כל כך מקווה שאין אדם בפסטיבל הזה שיסבול יותר ממה שאני סבלתי בסרט הספרדי המטופש הזה. הכתובית בתחילת "ערכו של הזמן" מבטיחה כי הוא מבוסס על סיפור אמיתי, אודות אדם שהקפיא את אשתו בשנות העשרים לחייה במטרה שבעתיד ימצאו את התרופה למחלתה. אבל הסרט הוא בסופו של דבר על אשמאי זקן ונירגן עם עוזרת בית, בן חסר אישיות וקופסא שחורה ענקית במרתף שעליה שמים מדי פעם פרחים. מרגעים תמוהים, לרגעים אפילו יותר תמוהים, הסרט הזה מידרדר כמעט בכל אספקט שלו. סצנה אחר סצנה מתחרה במי תהיה יותר תמוהה, ועד שהיא מנצחת כבר מגיעה הסצנה הבאה. איזה מזל שיש עוד שבוע למחוק את הסרט הזה מהראש.
נשאר לקוות שהטוב עוד לפנינו - בראיין דה פלמה, ג'ים ג'רמוש, פאולו סורנטינו, אלפונסו קראון, יש לכם הרבה עבודה לעשות.