"האידיוטים" (1998)
"נימפומנית" הוא ממש לא סרטו הראשון של פון טרייר, שיוצר רעש בעולם בעקבות סצנות הסקס הקיצוניות שלו. כבר בסרטיו הראשונים דאג הבמאי הדני להבהיר שסטיות מיניות חביבות עליו מאוד. האידיוטים הם קומונה של ניהיליסטים אנטי בורגניים, המנסים להשמיד את האגו שלהם על מנת להשיג את "האידיוט הפנימי" שלהם. במילים אחרות: הם פשוט מתנהגים כמו בעלי פיגור שכלי. סצנת הסקס המרעישה של הסרט מתרחשת כשהמנהיג האופורטוניסטי של הקבוצה חוגג יום הולדת, ומשאלתו היחידה היא אורגיה. על אף הסצנה המוגזמת באותנטיות שלה, הצליח הסרט למצוא את מקומו ברשימת הסרטים הדנים הגדולים של משרד התרבות הדני. פון טרייר הגיב למחווה: "זה משהו שמתאים לנאצים לעשות".
נקודת הג'י: מסה של אברי מין גבריים בשילוב עם שיחים נשיים פרועים רבים, שמשתובבים יחד בעירום מלא תחת חוקי הדוגמה של פון טרייר- מצלמת יד ואור טבעי בלבד, ללא עיצוב סאונד או אפקטים ויזואליים חיצוניים. במהלך האורגיה הוא אפילו מספק הצצה מהירה לחדירה הארד-קור, אבל היי, זה לא פורנו אם זה מצולם בצורה אומנותית.
"אנטי-כרייסט" (2009)
קצת יותר מעשור חלף מאז "האידיוטים" ופון טרייר הרגיש שהגיע הזמן לבחון שוב את עמידות הצופים בפני סצנות מיניות מופרעות. כבר בסצנת הפתיחה אנו נזרקים לתוך אקט אינטימי שרוט למדי: תוך כדי המשגל האינטנסיבי של הזוג (וויליאם דפו ושרלוט גינזבורג), שילב הבמאי שוטים של בנם הפעוט צונח אל מותו מחלון הקומה השנייה, וכל זה לצלילי אריה קורעת לב. זה ללא ספק סיקוונס הפתיחה המוטרף ביותר שנראה על המסך מזה הרבה זמן, אבל הוא רק אפריטיף לקראת סצנות הסקס האלימות שמגיעות בעקבותיו.
נקודת הג'י: כל גבר שצפה בסרט יסחוב עמו לנצח את סצנת הלבנה, בה גיבורת הסרט חובטת באכזריות באיבר מינו של בעלה. כן, באמצעות לבנה. אחר כך היא גם קודחת חור דרך אחת מרגליו, מחדירה לתוכו מוט ברזל שמחובר לגלגל ברזל כבד, אבל בשלב הזה כלום כבר לא משנה. פון טרייר טען להגנתו: "לא הייתה שום הנאה בעשיית הסרט הזה", ובכן אדוני, גם לא הייתה שום הנאה בצפייה בו.
"התפוז המכני" (1971)
כבר בשנות השישים המוקדמות עורר סטנלי קובריק מהומה סביב העיבוד הקולנועי לרומן המפורסם של ולדימיר נבוקוב, "לוליטה", המגולל את אהבתו של גבר מבוגר לילדה בת 12. אבל רק עשור לאחר מכן, הרשה לעצמו להיות גראפי ללא רחמים. הסרט נודע במיוחד בזכות האלימות הקיצונית שמוצגת בו, שהייתה מאוד לא מקובלת בקולנוע באותה תקופה. גיבור הסרט הוא נער בריטי, שבילוי שגרתי שלו עם החבר'ה כולל, בין השאר, אונס, התעללות ושוד. את המעשים הם מבצעים מתוך הנאה סדיסטית ולא מתוך מצוקה כלכלית או חוסר סיפוק מיני. למרות שהיה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר ונחשב לסרט פולחן, בבריטניה הוא נאסר לצפייה לתקופה ממושכת.
נקודת הג'י: אלכס והכנופיה שלו פורצים לדירה, רוצחים את בעלת הבית, לא לפני שהם אונסים אותה ומענים את בעלה. מה שהכי מחריד בכל הסיפור הוא שבמהלך כל הזמן הזה, הם מפזמים בחדווה את "שיר אשיר בגשם".
"קראש" (1996)
דיוויד קרוננברג התמתן בשנים האחרונות ונפל לחלקו החמים של המיינסטרים ("היסטוריה של אלימות", "סימנים של כבוד"), אבל בתחילת דרכו נחשב ליוצר פרוורטי במיוחד. הניצנים נראו כבר ב"וידאודרום" (1983), אבל ב"קראש" הלך קרוננברג עד הסוף. בעיבוד לספרו הפרובוקטיבי של ג'יי. ג'יי. באלארד, הקושר בין תאונות דרכים לסיפוק מיני, מקבל הגיבור הראשי (ג'יימס ספיידר) ריגוש מיני גדול יותר, ככל שתאונת הדרכים שהם עוברים קשה יותר. הסרט נאסר להקרנה בכמה מדינות, ובאוסטרליה הוקרן רק לאחר עריכה מאסיבית שכללה קיצוצים משמעותיים.
נקודת הג'י: ספיידר ואחת הפרטנריות שלו מנצלים את הפוטנציאל המיני של הפצעים שלהם. מה זה אומר בפועל? אם ראיתם אתם בטח רוצים לשכוח, ואם לא, אתם לא רוצים לדעת.
"הטנגו האחרון בפריז" (1972)
הרומן המגה-אירוטי בין האלמן הבודד, בכיכובו של מרלון ברנדו המזדקן, לבין הצרפתייה הצעירה והמאורסת, אותה גילמה מריה שניידר, הסעיר את העולם השמרני של תחילת שנות השבעים. הסרט הציג סצנות סקס מפורשות רבות עם ניחוח חריף של השפלה מינית. בעוד שבצרפת השתרכו תורים ארוכים מחוץ לבתי הקולנוע בו הוקרן, בארצות רבות בעולם הוא נאסר להקרנה. בית המשפט באיטליה הורה להשמיד את כל העותקים של הסרט, ואף גזר על הבמאי, ברנרדו ברטולוצ'י, עונש של ארבעה חודשי מאסר על תנאי ושלילת זכויותיו האזרחיות לחמש שנים, כולל הזכות להצביע בבחירות.
נקודת הג'י: בסרט לא רק רומזים לנו שיש סקס אחר, ממש מדגימים לנו איך לעשות אותו. בראי הזמן רוב הסצנות כבר לא נראות בוטות מדי, אבל סצנת החמאה, בה הזוג מורח אותה כתחליף לחומר סיכה לקראת האקט האנאלי, לא קלה לעיכול גם היום. מריה שניידר סיפרה בזמנו: "בזמן צילום הסצנה בכיתי בדמעות אמיתיות. הרגשתי קצת כמו נאנסת". גם אנחנו, מריה, גם אנחנו.
"אימפריית החושים" (1976)
ככל הנראה הסרט היפני הנצפה ביותר בעולם אי פעם. לכאורה, מדובר בדרמה ארוטית, אבל מהר מאוד מתגלה שיש בה הרבה מאוד ארוטיקה ומעט מאוד דרמה. מערכת היחסים האובססיבית שנרקמת בין הנערה הצעירה והמאהב שלה, שהוא גם אדונה, סובבת בעיקר סביב הסקס שהם מקיימים בתדירות שלא הייתה מביישת את פריס הילטון. הסרט, שעשה הרבה רעש בכל העולם, כולל צילומים גרפיים של חדירות, סקס אוראלי וסטיות מיניות מכל הסוגים. בישראל "אימפריית החושים" הוגבל לגיל 18 ומעלה, ותשעה קטעים שהוגדרו ככאלה ש"עלולים לפגום ברגשות הציבור ובמוסד החברתי", צונזרו ממנו על ידי המועצה לביקורת סרטים. הסרט, אגב, מבוסס על סיפור אמיתי. כי המציאות הרי חזקה מכל דמיון.
נקודת הג'י: לסצנה בה הנערה חונקת את המאהב שלה תוך כדי סקס וכורתת את איבר מינו, אפילו לורנה בוביט לא תצליח להישאר אדישה. יש אימג'ים שמצלקים אותך לכל החיים, זה אחד מהם.
"הנאשמים" (1988)
ג'ודי פוסטר זכתה באוסקר הראשון שלה על תפקידה המטלטל, במותחן המבוסס על סיפור אמיתי, בו גילמה קורבן לאונס קבוצתי. רוב הסרט מתרכז במשפט סביב האונס הנורא, בו נטען שנאנסה בגלל שלבשה בגדים פרובוקטיביים והשתמשה בסמים.
נקודת הג'י: האונס עצמו, שמתרחש באמצע הבר השכונתי. בזמן שפוסטר נאבקת בשלושה גברים אלימים שאונסים אותה באכזריות על שולחן הביליארד, גברים אחרים צופים בהם, וחלקם אפילו מריעים ומעודדים אותם להמשיך. עד כמה שהאונס היה קשה לצפייה בזכות הביצוע המשכנע של פוסטר, קריאות העידוד של הגברים מסביב מצמררות עוד יותר.
"בלתי הפיך" (2002)
גם צרפתים יודעים לזעזע כשהם רוצים. תשאלו את הבמאי גספר נואר, שהחריד את העולם בסצנה נוראית אחת. הסרט מורכב מ-13 סצנות המוצגות כשוט בודד, ומסודרות בסדר כרונולוגי הפוך. בכל אחת מהן מתגלה משהו חדש שמסביר את הסצנה הקודמת. שתי הסצנות הקשות ביותר של הסרט - הרצח האלים והאונס הממושך - קולעות להגדרה המילונית של "קשה לצפייה". הוא הוכתר כסרט עם מספר הצופים הרב ביותר שהסתלק מבית הקולנוע במהלך הקרנתו באותה שנה.
נקודת הג'י: סצנת האונס הקשה מנשוא מתרחשת במעבר תת קרקעי להולכי רגל. כוכבת הסרט, מוניקה בלוצ'י, סבלה במשך 9 דקות שלמות, במהלכן המצלמה לא נעה כלל והציגה בשוט בודד וסטטי את המתרחש. גם בגלל אורכה, אבל הרבה בגלל האופן הנטורליסטי בו צולמה, היא נחשבת לסצנת האונס האכזרית ביותר שנראתה אי פעם על המסך.
"טים אמריקה: משטרת העולם" (2004)
תמיד אפשר לסמוך על הצמד הפרובוקטורים טריי פארקר ומאט סטון, יוצרי סאות' פארק, שיצליחו להרגיז את העולם כמו שצריך. בקומדיה הסאטירית ההזויה שלהם החליפו מריונטות את השחקנים החיים. דווקא העובדה הזו הפכה את סצנת הסקס הבוטה של הסרט להיראות פסיכית אפילו יותר.
נקודת הג'י: שתי בובות שעושות את זה מכל זווית שגוף הפלסטיק שלהן מאפשר בערך. החיוכים שנסוכים על פניהן לא נותרים במהלך כל האקט, אם כל העסק לא היה קריפי מספיק עד עכשיו. אין אדם שיצפה בסצנה הזאת ולא יתהה בסופה: מה לעזאזל ראיתי עכשיו?
"גוף ההוכחות" (1993)
תחילת הניינטיז היו ימיה הפוחזים ביותר של המלכה האם, מדונה. את יציאת אלבומה הקינקי "ארוטיקה" וספר צילומי העירום האמנותי שלה, "סקס", ליווה המותחן הארוטי של הבמאי הגרמני אולי אדל. מדונה בתפקיד הפאם פאטאל האולטימטיבית, מואשמת כאן בהריגת השוגר דדי שלה במהלך סקס, ובמקביל פוצחת ברומן סוער עם עורך הדין שלה. בעוד שהסרט הריח כמו חיקוי זול למותחן הארוטי המצליח שיצא שנה קודם לכן, "אינסטינקט בסיסי", בכל הקשור לסצנות הסקס עצמן, מדונה בהחלט הסתכלה לשרון סטון בלבן של העיניים.
נקודת הג'י: גם אחרי 30 שנות קריירה, הסצנה הידועה לשמצה בה היא שופכת שעווה רותחת מנר על גופו העירום והאזוק של דפו, וגורמת לו לכוויות בדרגה שלוש לפחות, תישאר אחד האימג'ים הכי מזוהים עם מדונה. האקט המטריד ייצר כותרות וסערות בכל העולם, ורק מדונה לא הבינה על מה המהומה. היא בסך הכול ניסתה לקחת את המושג סקס לוהט צעד קדימה.
"סרט סרבי" (2010)
יצירת הביכורים של הבמאי היגוסלבי הצעיר, סרדג'אן ספאסוייביץ', מכילה את אחת היציאות היותר חולניות שנראו על המסך. גיבור הסרט הוא שחקן פורנו בגמלאות, שחוזר לשחק בסרט אחד אחרון לנוכח הבעיות הכלכליות שלו ושל משפחתו. עד לכאן נשמע מדליק, נכון? קיום יחסי מין נקרופילים ואונס ברוטאלי של משפחה, המסתיים ברצח אכזרי במיוחד, הם רק חלק ממה שציפה לו בהמשך. הסרט נאסר להקרנה בכמה מדינות אירופאיות, גם לאחר שעבר צנזורה שקיצצה ממנו כארבע דקות.
נקודת הג'י: אם לקיים יחסי מין עם גופה זה לא מספיק מזעזע בשבילכם, יש בסרט גם סצנת אונס של תינוק. מה ששמעתם.
"120 ימי סדום" (1975)
עינויים, אונס, שתן ואפילו צואה מקשטים את סרטו המטריד של הבמאי האיטלקי פייר פאולו פאזוליני. הסרט, המכונה גם "סאלו", מבוסס על ספר מאת המרקיז דה-סאד, שהיה ידוע כפרוורט רציני. בגלל אותן סטיות מיניות המוצגות באופן גראפי להחריד, הוא נאסר להקרנה במספר מדינות במשך שנים רבות. גיבורי הסרט הם ארבעה גברים פאשיסטיים עשירים באיטליה של מוסוליני, שחוטפים 18 נערים ונערות, ובמשך ארבעה חודשים מתעללים בהם נפשית ומינית באלימות סדיסטית קיצונית. זהו סרטו האחרון של פאזוליני, שנרצח זמן קצר לאחר יציאתו של הסרט לאקרנים, ככל הנראה על ידי מישהו שממש לא נהנה ממנו.
נקודת הג'י: הסרט מחולק לשלוש מערכות: מעגל הסטיות, מעגל הצואה, ומעגל הדם. את מעגל הסטיות אפשר עוד לעבור בשלום, אבל מי שמצליח לשרוד את המעגל בו אונסים את הנערים לאכול את הצואה זה של זה, זוכה לצפות בזוועה האמיתית: שריפת פטמות, עריפת לשון או הסרת קרקפת? אתם תחליטו מה מזעזע יותר.