מצעד הדמעות של פיקסאר

18. סאלי מפחיד את בו - "מפלצות בע"מ"

ממה בוכים: הפעוטה השמחה בו מגלה שהתולתול הענק והפרוותי שלה הוא בעצם אלוף הפחדות.

ממה באמת בוכים: מהחרדה הטבעית של כל אם ואב מפני הרגע שבו הילדים יגלו את האמת - שבעולם יש רוע, יש סכנות ויש אימה. שלא הכל יפה ונחמד, שגם האנשים שהם הכי סומכים עליהם בעולם עושים לפעמים דברים רעים.

מדד הבכי: לחלוחית בעין ותחושת מועקה.

17. מייק מבין שהוא לא מפחיד - "בית ספר למפלצות"

ממה בוכים: יש משהו בעייתי מהיסוד בפריקוולים, הרי ברוב המקרים אנחנו נכנסים לסרט כשאנחנו כבר יודעים את הסוף. ובכל זאת, לאורכו של "בית ספר למפלצות", נשאר מקום להדחקה. אולי מייק היה פעם מפחידן אבל הבין שזה לא בשבילו? אולי הוא העדיף להיות שוליה כדי להמשיך לעבוד עם סאלי? ובכן, לא. מייק לא מפחיד, לא רק את המורה בכיתה אלא בפועל - הילדים חושבים שהוא חמוד ומצחיק. זה לא סתם חלום חיים שמתנפץ, זה חלום שמתנפץ והרסיסים שלו עפים לתוך העיניים. לחיזוק האפקט מגיע הווידוי של סאלי, שבעומק בלב הוא לא מפחיד אלא מת מפחד.

ממה באמת בוכים: מהדברים שאנחנו עצמנו רצינו באמת ולא היינו מסוגלים לעשות. אם אפילו סרט לילדים מבין שלא תמיד משיגים מה שרוצים, איך אפשר להישאר אופטימיים?

מדד הבכי: דמעה-שתיים לזכרם של חלומותינו האבודים.

16. אנטון אגו טועם את המנה של רמי - "רטטוי"

ממה בוכים: אחרי אינסוף עיכובים ומשברים, מבקר המסעדות הקשוח מקבל לשולחנו מנה שהכין השף-עכבר. ביס אחד מחזיר אותו לרטטוי של אמא שלו, המנה המנחמת האולטימטיבית. הניצחון הגדול של השף מהרקע הצנוע מכולם הוא גם רגע הגאולה של האיש שליבו קפא.

ממה באמת בוכים: הרבה לפני "הקול בראש", בפיקסאר ידעו ששום דבר לא נוגע בלב יותר מזכרונות ילדות חמים ונשכחים.

מדד הבכי: לא דמעות של עצב, אלא של התפעמות מיופי ורגש.

15. הכישוף מבוטל - "אמיצה"

ממה בוכים: אמא של מרידה חזרה לגופה האנושי אחרי שכמעט והפכה באופן קבוע לדוב. בפעם הראשונה היא מביעה רגש פראי ואמיתי כלפי הבת שלה. זה קצת כמו "לשבור את הקרח", רק לנשים שיש להן קשר מסובך עם האמא/הבת שלהן (ולמי אין).

ממה באמת בוכים: משתייך לתת הז'אנר "דמעות של הקלה" + "אולי אני צריכה להרים טלפון לאמא המנוכרת שלי?".

מדד הבכי: קל ומשחרר.

14. "הדברים המשעממים" - "למעלה"

ממה בוכים: הילד ראסל חושף לראשונה את הגעגוע שלו לאביו, שמצא אהבה חדשה וניתק עימו קשר. הוא לא פשוט מכריז על העצב שלו, אלא מרסק את הלב עם סיפור לכאורה קטן וטיפשי על זמן האיכות שלו ושל אבא, ומסכם באמירה "זה אולי נשמע משעמם, אבל נראה לי שאת הדברים המשעממים אני זוכר הכי טוב". זה עצוב במיוחד בגלל שראסל הוא ילד כל כך שמח ומרוצה, להבדיל מקארל הקשיש ששקע בדיכאון עוד לפני שהסרט התחיל.

ממה באמת בוכים: מהגירושים של ההורים שלנו, מהחברויות שאיבדנו או מכל הדברים הגרועים האחרים ששברו אותנו נפשית כילדים. ילדים נשברים רגשית בקלות ובעוצמה, אז לחיצה על הכפתור ובום, הנה הדמעות.

מדד הבכי: בינוני ומלא אמפתיה.

13. העיירה מתרוקנת - "מכוניות"

ממה בוכים: בסדנת האמן של מישל הזנוויציוס, במאי "הארטיסט" זוכה האוסקר, הוא ציין את הסרט הזה ככזה שהתסריט שלו מושלם. הוא ציין גם שסוף הסרט, שבו לייטינג מק'קווין מוותר על הניצחון במרוץ כדי לעזור למתחרה אחר שנפצע, מעלה דמעות בעיניו כל פעם. סליחה, מישל, לא באתי להוריד, אבל הסצנה הזו היא די כלום לעומת סיקוונס ההיזכרות בעבר המפואר של עמק רדיאטור ובנפילה המהירה ועגומה שלו. הרגע הזה כמו נשדד מתסריט אבוד של סרט "צעצוע של סיפור", אז ברור שהוא הרגע הכי טוב (ועצוב) בסרט.

ממה בוכים: מהפחד שיום אחד גם אנחנו נישאר מאחור, נעלם מהמפה ונהפוך לא רלוונטיים, או מייסורי המצפון על כל הדברים שהפסקנו לאהוב.

מדד הבכי: הולך ומתגבר ככל שהשיר העצוב ברקע נמשך.

12. באז לא יכול לעוף - "צעצוע של סיפור"

ממה בוכים: בסרט הראשון של פיקסאר יש הרבה יותר קרבות אגו גבריים ורמיזות לסרטי אימה מאשר רגעים רגשניים. ובכל זאת, יש סצנה אחת שכן עלולה להדמיע - באז צופה בפרסומת בטלוויזיה ומבין סוף סוף שהוא באמת רק צעצוע, ואפילו "לא צעצוע מעופף". הוא יוצא למסדרון ועל רקע שיר די קורע לב מנסה לקפוץ מחוץ לחלון הפתוח, בספק שכנוע עצמי ספק ניסיון התאבדות. הוא נופל על הרצפה ושובר את אחת הידיים.

ממה באמת בוכים: נכון שלעומת סצנות מאוחרות יותר בסדרה זה סיבוב על רכבת הרים בדיסנילנד, אבל בפני עצמה מדובר בסצנה עצובה לאללה שבאה די משום מקום ופוגעת בול בתסמונת המתחזה שלנו.

מדד הבכי: "אני לא בוכה, נכנס לי משהו לעין".

11. מרלין עוזב את דורי - "מוצאים את נמו"

ממה בוכים: אני רואה את "מוצאים את נמו" כנקודת מפנה מסוימת באבולוציה של פיקסאר, בתור הסרט המדמיע-באמת הראשון שלהם. זה לא סצנה פה, סצנה שם. זה סרט עצוב מבסיסו שהמלנכוליה לא עוזבת אותו. הסצנה הכמעט-הכי-מעציבה בסרט היא זו שבה מרלין הדג מבקש להיפרד מדורי ולחזור הביתה אחרי שבנו נמו (לכאורה, לכאורה) מת. דורי מתחננת שיישאר כי איתו איבוד הזיכרון שלה חמור פחות, וצועקת "אני לא רוצה לשכוח". מרלין אומר: "אני כן", ושוחה משם. אאוץ'.

ממה באמת בוכים: חולת דמנציה מתחננת בפני החבר היחיד שלה בעולם שלא יעזוב אותה, כי רק איתו היא מצליחה לתפקד. כן, חולת הדמנציה היא דג, אבל That's some fucked up shit, man.

מדד הבכי: תצטרכו טישו.

10. וול-אי כמעט שוכח את איב - "וול-אי"

ממה בוכים: ובאותו עניין, בערך - פיקסאר כמעט ונותנים לדמות הראשית הכל כך מתוקה שלהם גורל רע ממוות. שנייה אחרי שאיב סוף סוף הבינה שגם היא אוהבת אותו והצילה את חייו, וול-אי מתחיל להתנהג כמו סתם רובוט רגיל וחרוץ, כאילו מעולם לא פגש אותה. ברור שזה לא קרה ובסוף הוא זיהה את אהובתו והכל בסדר, אבל אם יתנו לכם אגרוף בפנים ויבטיחו שלא יהיה נזק קבוע, זה יכאב פחות?

ממה באמת בוכים: שילוב של פחד לאבד אנשים אהובים ופחד מהקור שבטכנולוגיה.

מדד הבכי: כאמור, אגרוף בפנים.

9. ארלו וספוט מספרים על המשפחות שלהם - "הדינוזאור הטוב"

ממה בוכים: לסרט ההוא שאף אחד לא ראה חוץ ממני (ומהורים שלא היה להם שמץ של מושג למה הם נכנסים) דווקא היו כמה יתרונות. האנימציה כל כך ריאליסטית שהיא יותר יפה מצילום נוף, יש כמה סצנות הזויות ומעניינות ויש גם חיות פרוותיות חמודות. בין כל אלה הסתתר סיפור ממש מדכא על עצמאות ואובדן. הרגע המרגש ביותר בסרט מתרחש כשארלו הדינוזאור משתמש במקלות כדי לספר לספוט, חברו הילד שמתנהג כמו כלב, על המשפחה שלו. הילד מבין ועושה את אותו הדבר. ואז קורה הדבר הזה שמציף את העיניים.

ממה באמת בוכים: גם ילדים קטנים יכולים להבין את האבל דרך הסצנה השקטה והעדינה הזו. מבוגרים יוכלו להוסיף אקסטרה דמע מההבנה של הסולידריות שנוצרת בין היתומים.

מדד הבכי: מכובד.

8. מרלין מאבד כמעט את כל המשפחה שלו - "מוצאים את נמו"

ממה בוכים: בכיתם מדינוזאור חמוד שמשחק במקלות? מה תגידו על זוג דגים נחמדים שתוהה איזה שמות לתת לילדים שלהם ואז בום - פחד, זוועה, מוות. ברקודה אוכל את הדגה ואת כל הביצים, מלבד זו של נמו. כנראה רגע הנורא ביותר של פיקסאר עד אותו רגע, ואחד המזעזעים שלהם מאז ועד היום. וזה קורה ממש בפתיחת הסרט, כן?

ממה באמת בוכים: אם אתה אמריקאי, מהזכרונות ממגדלי התאומים. ישראלים כנראה יחשבו על פיגוע איפשהו בלא-מודע שלהם.

מדד הבכי: גבוה והיסטרי.

7. המשרפה - "צעצוע של סיפור 3"

ממה בוכים: ביי פאר הרגע הכי מפחיד שפיקסאר ניפקו עד היום. אז איך הוא כל כך נמוך ברשימה? הוא פשוט הרבה יותר מפחיד מעצוב. אבל חכו, ממש עוד לא סיימנו. למי שהדחיק - הצעצועים מחזיקים ידיים בעודם מתגלגלים לאט אל עבר אש פתוחה, מוכנים למותם. לעזאזל, פיקסאר, מה עשיתם?

ממה באמת בוכים: מהשואה.

מדד הבכי: חווית כמעט-מוות.

6. סאלי נפרד מבו - "מפלצות בע"מ"

ממה בוכים: מה כבר יש לומר? ילדה חמודה נפרדת מהחבר הסודי שלה, בלי להבין בכלל למה. מפלצת ענקית ושעירה מתפרקת רגשית. הילדה קמה מהמיטה, פותחת את דלת הארון ומוצאת שם, במקום מעבר סודי לעולם אחר, סתם בגדים ונעליים.

ממה באמת בוכים: מאובדן הילדות.

מדד הבכי: בנים אינם בוכים? פחחחחחחחח.

5. בור הזיכרונות הנשכחים - "הקול בראש"

ממה בוכים: זה מתחיל מהרגע שבו ג'וי, האושר בהתגלמותו, פורצת בבכי בשוט ארוך באופן מפתיע. היא נמצאת בסוג של בית קברות ענק. אחר כך מגיעה ההקרבה העצמית וההתפוגגות של בינג בונג. ראיתי את הסרט בקולנוע שלוש פעמים, ובכל פעם סובבתי את הראש לראות איך כל האולם מייבב ומושך באף. לא ראיתי אנשים בוכים ככה בקולנוע אף פעם.

ממה באמת בוכים: חבר שלנו מת. גם הילדות שלנו מתה. אנחנו אנשים מבוגרים, אפורים ומקולקלים. אין טעם לחיים עוד.

מדד הבכי: סכנת התייבשות.

4. ריילי חוזרת הביתה - "הקול בראש"

ממה בוכים: ריילי מתוודה בפני ההורים שלה על הגעגוע לבית הישן. הם חושפים בעצמם תחושות דומות. במפקדה, ג'וי נותנת לעצב את השליטה על המפקדה, ואת כל זיכרונות הליבה שהופכים מיד משמחים לעצובים.

ממה באמת בוכים: בסצנה הזו כבר לא נשארו לי כוחות להסתכל איך הצופים האחרים מגיבים. אני בוכה רק מלהיזכר בסצנה הזו. גם אני עברתי דירה בגיל קרוב לזה של ריילי, ותסמכו על פיקסאר שיידעו לתאר את הטרגדיה הקטנה הזו בצורה הכי כנה, הוגנת ומשחררת שאפשר.

מדד הבכי: חבילת טישו שלמה.

3. השיר של ג'סי - "צעצוע של סיפור 2"

ממה בוכים: ג'סי שרה את סיפור הרקע שלה - איך הילדה שאהבה אותה יותר מכל עברה להתעניין באיפור ומסיבות והשאירה אותה מאחור.

ממה באמת בוכים: ממה שתמיד גורם לנו לבכות בסדרה הזו - געגועים למשהו מפעם שאיבדנו, סוג אלים של נוסטלגיה, חרדת נטישה.

מדד הבכי: גבוה וצורב.

2. החיים של אלי וקארל - "למעלה"

ממה בוכים: חיים שלמים של זוג אוהב מתומצתים למונטאז' קצר, מצחיק ועצוב, ומסתיימים במותה של האישה. השניים לא הספיקו להגשים את חלומם ולצאת להרפקאות בדרום אמריקה ואין להם ילדים, כך שהתוצאה הסופית היא לא רק האובדן הנורא, אלא תחושה מסוימת של בזבוז והחמצה. זה מונטאז' כל כך מדהים שעבור צופים רבים הוא פשוט הרס את המשך הסרט. מכת המחץ מגיעה מאוחר יותר, כשקארל מגלה בספר הזכרונות שיצרה אשתו בילדות פרק סודי שכולו תמונות מחייהם המשותפים, ובסיומו המשפט "תודה על ההרפתקאה. צא לחפש אחת חדשה".

ממה באמת בוכים: סבתא, אני כל כך מתגעגע.

מדד הבכי: הרגתם אותנו. שלום. תודה. ביי.

1. אנדי עוזב - "צעצוע של סיפור 3"

ממה בוכים: אנדי מוסר את הצעצועים האהובים שלו לילדה בוני, נפרד מהם באופן אישי אחד אחד ולבסוף נותן לה גם את וודי, לא בלי היסוסים. הוא נושא נאום פרידה קצר ומרגש ומביט בעינייו הריקות של הצעצוע. אחר כך הוא נוסע משם. וודי מביט ברכב המתרחק ואומר "So Long Partner".

ממה באמת בוכים: הסצנה הזו היא המקום הראשון הבלתי מעורער בעיניי למרות שהיא לא עצובה יותר מהמקום השני. את אלי וקארל רק פגשנו. אנדי, וודי ובאז מלווה אותנו כבר עשר שנים לפחות מהחיים שלנו. כמו הצעצועים שלנו, גם הסרט הזה היה חלק מהילדות שלנו, אולי אפילו חלק ממי שגדלנו להיות.

מדד הבכי: בלב אנחנו עדיין בוכים.