״משחקי חובה״ לא היה אמור לעשות לי את מה שהוא עשה לי. אחרי הכול, מדובר רק בעוד סרט נוער מתוך פס הייצור שעובד כל כך קשה בשנים האחרונות. כמו ״משחקי הרעב״, ״מפוצלים״ ושאר אחיהם האובדים, גם הוא מבוסס על ספר הנטוע במציאות דיסטופית, מובל על ידי גיבורה אישה שנאבקת במערכת אכזרית ומדכאת, ומתפתח לסיפור אהבה. גם הוא מתהדר בשני שחקנים טובי מראה (אמה רוברטס ודייב פרנקו) שנראים רק מעט מבוגרים מדי לגילום טינאייג׳רים, מתובל באלימות רק במידה שלא תבהיל את מועצת הגבלות הגיל האמריקאית, ומעביר מסר דידקטי נגד העידן הטכנולוגי בפרט ונגד "הזמנים המודרניים" בכלל.
על פניו, אפוא, "משחקי חובה" הוא סרט גנרי לחלוטין, וגם העובדה שהוא מתהדר בסטנדרטים של עשייה שלא היו מביישים אף פסטיבל (כולל צילום וסינמטוגרפיה מהפנטים ופסקול עילאי) לא הייתה אמורה להציל אותו מהטייטל הזה. יש רק דבר אחד שהוא שונה בו משאר חבריו לז׳אנר, אבל הוא מספיק כדי לבדל אותו מהם לחלוטין - הסרט הזה פשוט מבין בני נוער.
מזמן לא חשתי הבנה כזו גדולה כלפי דמות כמו שחשתי כלפי וי (רוברטס), גיבורת הסרט. וי היא חננה לתפארת ששוקדת על לימודיה, לא מסתבכת בצרות ועושה סטוקינג צמוד לקראש השרירי שלה. התדמית הזו נסדקת כשלחץ חברתי מביא אותה לקחת חלק במשחק אינטרנטי סודי (שכולם יודעים עליו) בשם Nerve (כשמו המקורי של הסרט). זוהי בעצם גרסה מעודכנת ל״אמת או חובה״, רק בלי האמת: האלגוריתם של המשחק סורק את החשבונות שלך ברשתות החברתיות כדי לזהות את פחדיך ואת חולשותיך, ואז מאתגר אותך במשימה מסוימת. אם תבצע אותה בזמן, תקבל כסף - ולא מעט. אם לא, יצאת מהמשחק - והפסדת את כל מה שהרווחת. כמובן, אתה גם מוכרח לשדר הכול בזמן אמת דרך הטלפון הנייד, ורבבות הצופים יכולים גם להכתיב לך משימות לפי ראות עיניהם.
זה מתחיל בדבר קטן - להתנשק עם זר מוחלט במשך חמש שניות. אבל אז זה מידרדר, ולפני שווי מספיקה לתהות אם הבתולים שלה ייקרעו רק מעצם המהירות, היא כבר עוזרת לאיאן (פרנקו), שחקן אחר במשחק (והזר שנישקה), להשלים משימה שדורשת הגעה למהירות של 90 קמ״ש על האופנוע בעיניים מכוסות.
בני נוער שאינם קריקטורות
זהו קונספט מוצלח למדי, אבל ״משחקי חובה״ לא שוכח להקפיד גם על הפרטים הקטנים - ולא רק מבחינה אסתטית, אלא גם מבחינה ריאליסטית. מערכת היחסים של וי עם אמה, למשל; בניגוד לקלישאה, זה לא שהן לא מסתדרות כי וי היא הצעירה המורדת, אבל זה גם לא שהן בסטיז כי היא חננה. וי חצויה ברגשותיה כלפי אמה: היא אוהבת אותה, אבל מרגישה גם שהיא כובלת אותה - אבל האהבה הזו כלפי אמה דומה יותר לרחמים. כואב לי להודות בזה, אבל ככה זה, בעצם, גם במציאות: אהבה של האנשים האלה שגידלו אותך, תוך הבנה שהם גם בני אדם - בני אדם שנעוריהם חלפו-עברו, שצריכים להתמודד עם מצב כלכלי קשה וצלקות רגשיות, ושבאופן כללי חיים פחות טוב ממך. בקיצור, אהבה שהיא רחמים.
דוגמה נוספת היא הריב של וי עם החברה הכי טובה שלה, הנערה הפרועה ששכנעה אותה להצטרף למשחק מלכתחילה. זהו ריב נעורים אכזרי שלא מפחד להטיח את האמת המכוערת בפרצוף, אבל הוא בשום פנים ואופן לא תירוץ לסצנת פיוס מרגשת. סצנת הפיוס לא מגיעה בסרט כי היא לא מגיעה גם במציאות - אחרי התכסחויות שכאלה עם החבר הכי טוב, בדרך כלל פשוט ממשיכים הלאה כאילו שום דבר לא קרה, מתוך הבנה ואהבה עמוקה לאחר. ואפרופו אהבה, גם בזירה הזאת התסריט מגלה הבנה מפתיעה לנפשם של צעירים, שדווקא לא נוטים לדבר על הקראש שלהם בכל רגע נתון ולבהות בו תוך ריור בקפיטריה של בית הספר, אלא מסתפקים בעיקר בסטוקינג ברשת ובחלומות בהקיץ. הכמיהה לאהבה בגיל הזה היא כמוסה ומושתקת, אפילו בפני עצמך - ואם היא כבר מתממשת, תמיד יש את הספק הזה שאולי בכלל סתם מנצלים אותך.
לא מזיק גם שווי היא לא גיבורה עוצמתית, מפחידה ובלתי מנוצחת כמו קטניס אוורדין, למשל; היא נערה מלאת פחדים שקל מאוד לרמות, ובכך, בעצם, די דומה לי ולכם. וחשוב מאוד גם לכתוב שהסרט אמנם מתאמץ במודע להיות צעיר ומגניב, כולל מיליון רפרנסים לתרבות הרשתות החברתיות הן בתסריט והן בבימוי, אבל בדרך נס הוא לא חוצה את הגבול אל מחוזות הפתטיות. כן, אנחנו מבלים מלא זמן ברשתות החברתיות, אבל כשאנחנו במסיבה אנחנו לא רוקדים עם הטלפון ביד, ואנחנו גם לא מעדיפים שיחות ווטסאפ על יציאות במציאות. סרטי נוער רבים מדי הופכים אותנו לקריקטורה, ו״משחקי חובה״ מצליח איכשהו ללכת בין הטיפות ולהציג פורטרט אמיתי של צעירים כיום.
מקרה חמור של FOMO
אבל הדבר החשוב ביותר הוא המנוע הרגשי של הסרט - לא סיפור האהבה וגם לא סיפור האקשן, אלא הסיבה בגללה וי נכנסה למשחק הטיפשי הזה מלכתחילה, ובגללה גם אני הייתי נכנס אליו לו היה קיים במציאות. זה לא בגלל אלפי הדולרים שהיא הרוויחה, וזה גם לא בגלל הלחץ החברתי, אם כי הוא אכן זה שדחף אותה לנסות אותו בפעם הראשונה. וי התחילה לשחק ב-Nerve כי, כמו כולנו, היא סובלת ממקרה חמור של FOMO. היא מרגישה שהיא רדומה בזמן שכולם ערים; נוח לה מאוד במשבצת הקטנה שלה, אבל היא גם חוששת שהחיים חולפים על פניה, ואם היא רק תמצמץ היא תגלה שהפכה לאמא שלה ופספסה כל רכבת אפשרית. ארהיב אפילו לומר שהיא רוצה להיות מישהי אחרת, גם אם ללילה אחד בלבד, ולו רק לשם ההתנסות.
כמו כולנו, גם וי ראתה הרבה יותר מדי סרטים הוליוודיים (בדיוק מסוג הסרט בו אנו צופים), והם החדירו בה את התפישה שזו אמורה להיות התקופה הכי אינטנסיבית בחיים שלה. היא עושה דברים משוגעים לא כי הם מלהיבים אותה כשלעצמם, אלא כי עמוק בפנים היא מרגישה מחויבת לעשות דברים משוגעים; היא הולכת למסיבות לא כי היא נהנית מזה, אלא כי זה מה שאנשים בגילה עושים, לא? זהו מרגוע זמני ל-FOMO הפועם תמיד, וגם הקלה מסוימת הנובעת מחפיפה בין מה שאתה עושה לבין התפישה שלך של מה אתה אמור לעשות.
ומהרגע שהתחילה, וי לא יכולה להפסיק - שוב, לא כי סכומי הכסף תופחים עוד ועוד, וגם לא כי היא סקרנית לדעת מה תהיה המשימה הבאה, או רוצה לבלות עוד זמן בחברתו של איאן. וי מבצעת עוד ועוד משימות טיפשיות ומסוכנות מכוחה של אינרציה, מכוח רצון להשחית, להרוס, לראות כמה רחוק אפשר להגיע לפני שנופלים מהקצה - ואולי גם ליפול ממנו, סתם כדי לדעת איך זה מרגיש. זוהי חוויה שאין לרציונליות אפילו דריסת רגל קטנטנה בה - רק לגחמה ולריגוש שעליהם, כמו שיודעים כל נער ונערה שנכנעו לדחפים האלה בעצמם, משלמים בסופו של דבר את המחיר.
דייט בדרך לסוף העולם
זו, בעצם, הנקודה היחידה שהסרט מכזיב בה - מילא להיגמר בסוף טוב, אבל לא לדרוש מהגיבורים לשלם שום מחיר? בזמן אמת הכול אכן מרגיש כמו סוף העולם, אבל ברגעים של צלילות, גם אנחנו יודעים שהכול בדרך כלל מסתדר. אבל תמיד נדרש איזשהו קורבן, משהו שלא יחזור אליך יותר בחיים ולא משנה מה תעשה, או להפך - משהו שלא תצליח להיפטר ממנו. פה, האירועים הדרמטיים המאכלסים את הסרט הופכים בסופו לדייט ראשון, גם אם משונה מעט.
עם זאת, זהו עדיין הישג מרשים - סרט נוער כיפי, מותח ומסוגנן לעילא, שאשכרה מבין שבני נוער הם לא הזומבים החלולים והמכורים-לסמארטפונים שחושבים שהם, אלא פשוט אנשים שפועלים מכוחם של דחפים פנימיים שאפילו הם לא לגמרי יודעים להסביר, ולא יודעים אם זה אי פעם ישתנה.