עשרים שנה עברו מאז ש"ניו יורק מגזין" פרסם את אחת מכתבות הפרופיל האגדיות בעולם הבידור, "ליאו, נסיך העיר". כתבת המגזין ננסי ג'ו סיילס בילתה את הקיץ במעקב אחר חגיגת ההוללות הדקדנטית של ליאונרדו דיקפריו ברחובות ניו יורק. הצעיר השדוף ותכול העיניים בדיוק הפך לכוכב הכי גדול בעולם עם הלהיט "טיטאניק", והיה נחוש ליהנות עד תום מפירות ההצלחה. ליאו הסתובב ברחובות העיר עם פמלייתו, שכונתה בשם המחריד "פוּסי פוֹסי" (Pussy Posse), וכללה את מיטב צעירי הוליווד, בהם השחקן העולה טובי מגווייר והקוסם דיוויד בליין. רכובים על גל התהילה של דיקפריו, הצעירים הפרחחים דילגו בין כל המקומות החמים של ניו יורק 1998, גוררים אחריהם עדרי מעריצות, מטרידים נשים (בהן השחקנית אליזבת' ברקלי וסיילס עצמה), תוקפים עוברי אורח ואף פעם לא משאירים טיפ.
עשרים שנה לאחר מכן, לא הרבה השתנה במציאות חייו של דיקפריו. פרצופו אמנם התנפח לא מעט מאז, וכיום הוא נושא באמתחתו אוסקר ואג'נדה סביבתית לוחמנית, אבל הוא עדיין אחד הכוכבים הגדולים בעולם, ונראה שלא עצר את חגיגת ההוללות שהחלה אי שם בשלהי שנות התשעים. כששחקן הוליוודי עושה את הקפיצה לכוכבות, או כשכוכב מוכר יוצא ממערכת יחסים ארוכה, הוא ייכנס לרוב לבולמוס של הדוניזם היסטרי, יחרוש את חדרי ה-VIP, יבלה עם דוגמניות וימצה את ההנאות שניתן לשאוב ממעמדו החדש. התקופה הזאת נמשכת כמה חודשים, אולי שנים ספורות, אבל עם הזמן הם מתעייפים (או שהעולם מתעייף מהם) וחוזרים לחיים מעט יותר רגועים. ליאו לעומתם, מעולם לא עזב את המסיבה.
למרות כמה מערכות יחסים מתוקשרות (כולל אחת ארוכה במיוחד עם בר רפאלי), הוא לא התמסד בשום שלב, והמשיך לדלג לו בין דוגמניות בשנות העשרים לחייהן. במקביל, נראה שכוכבו לא דעך בעשרים השנים האחרונות, והוא ממשיך לסמן את פסגת האולימפוס ההוליוודי. למעשה, כשאותם כוכבים נכנסים לקדחת הבילויים, אפשר כמעט תמיד למצוא אותם לצידו של דיקפריו. הוא לא סתם נמצא במקום הנכון, הוא בעצמו המקום הנכון, בין אם הוא על יאכטה בקאריביים או מטייל ברחובות ניו יורק בצהרי יום חול עם שייק פירות בידו (אורלנדו בלום וטובי מגווייר לצידו).
לצד חיבתו לחיים הטובים והמיתוג העצמי שלו כפעיל סביבתי מסור, דיקפריו טיפח לעצמו תדמית של שחקן איכותי. על יכולות המשחק שלו אפשר להתווכח, אבל לא עם זה שהוא בוחר את הופעותיו הקולנועיות בקפידה, וגם אם האקטיביזם הסביבתי שלו מרגיש מעט מנותק, אי אפשר להכחיש את מסירותו הכנה לעניין. הופעותיו במדורי הרכילות לעומת זאת, מציירות תמונה של כוכבות-על מנותקת מהמציאות, על גבול הביזאר. בשנים האחרונות, האהבה למסיבות VIP ודוגמניות צעירות הולכת ותופסת כיוון מעט מטריד, מביקור בפסטיבל קואצ'לה עם משקפי תלת מימד מוזרות ועד שמועות לא מבוססות על הרגלי מין מפונקים עד אימה (נטען כי הוא שוכב עם כיסוי עיניים, שומע מוזיקה באוזניות מבטלות רעש, שואף ממכשיר האידוי שלו ופוקד על הפרטנרית להמשיך באקט המיני).
כוכב וינטאג'
הוליווד כבר לא מייצרת כוכבים כמו פעם. זאת הסיבה ששמות כמו בראד פיט ודיקפריו עדיין נושאים הרבה יותר חשיבות מאלה של טום הארדי וכריסטיאן בייל. דיקפריו הוא שריד של תקופת הכוכבות האחרונה של הוליווד (סוף שנות התשעים), ובניגוד לשאר בני דורו, הוא לא יצא מאור הזרקורים אפילו לרגע ומעמדו מעולם לא ירד. דיקפריו הוא כוכב מהסוג הישן, עטוי במסתורין. הוא לא מז'אנר הכוכבים הנגישים, הוא כוכב קולנוע וינטאג', קפיצה לעבר נוצץ יותר. האינסטגרם שלו מוקדש כולו לסוגייה הסביבתית הקרובה לליבו, הוא ממעט להתראיין ומספק למעריציו רק צילומי פפארצי מרוחקים.
אבל למרות מעטה הסודיות, הופעותיו הציבוריות במדורי הרכילות ניבאו במידה רבה את גל הכוכבות הנגישה של עידן הרשתות החברתיות. ליאו אמנם נצפה רק בחברת כוכבי קולנוע אחרים ודוגמניות על, אבל חוסר האכפתיות בהתנהלותו הורידה את חייו הנוצצים לקרקע חיננית יחסית. תמיד לבוש מרושל, מוזנח ולא אופנתי, צמיגים במותניו, כובע בייסבול על ראשו וכוס משקה בידו (עם מכשיר האידוי ביד השנייה). הדימוי הבטלני הזה העניק לכוכבות-העל שלו מידה של אנושיות נוגעת ללב, בניגוד לוויל סמית וטום קרוז, ליאו לא עבד בלהיות כוכב, לא ניסה לגרום לנו לאהוב אותו, הוא לא בחר במלוכה, וזה בדיוק סוד הקסם הנונשלנטי שלו.
אחרי ההצלחה הראשונית, דיקפריו התרחק מתפקידי גיבור קלאסיים כמו מאש. הוא בוחר רק פרויקטים יוקרתיים בפרופיל גבוה, ויגלם תמיד דמות פגומה ומרתיעה. בין אם מדובר בברוקר מושחת ב"הזאב מוול סטריט" (מרטין סקורסזה), סוחר עבדים אכזרי ב"ג'אנגו ללא מעצורים" (קוונטין טרנטינו) או צייד שתקן ומיוסר ב"האיש שנולד מחדש" (אלחנדרו איניאריטו), התפקידים שהוא בוחר לא מעוררים חיבה או הזדהות, והוא אינו מתפקד כסוכן שלנו בעולם הסרט. זאת אולי הדרך בה הצליח לשמר את מעמדו במשך עשרים שנה, תמיד מפתיע את הקהל, גורם לו לרצות עוד. אולי בעוד עשור הטריק הזה כבר יתיישן, אבל כרגע הכוכב המזדקן נמצא בשיא כוחו ונהנה מהחיים כמו שרק הוא יודע. אמנם משעמם לו נורא, אבל לא נראה שהוא מתכוון להפסיק את החגיגה.
אבל מה קורה כשאדם מבלה כמעט את כל חייו ככוכב הכי גדול בעולם? כל הדיוקנאות העיתונאיים שנכתבו עליו מתארים סצנה דומה: מבעד להמון אנשים יפים ונכונים, במועדונים הכי אקסקלוסיביים, כל העיניים מופנות אליו, החתול צ'שייר שיושב בפינה אפלולית ושואף ממכשיר האידוי, חיוך מרוחק על פניו. דיקפריו עף לכיוון השמש, והכנפיים שלו לא נמסו, במקום זאת הוא רק המשיך להתרומם עד שאיבד קשר עם כדור הארץ. כמו גולום ב"שר הטבעות", שבילה זמן ארוך מדי עם הטבעת העוצמתית והפך למפלצת שפלה שמסתתרת במחשכים, הוא שאף יותר מדי אוויר פסגות והפך לקריקטורה מנופחת של כוכב הוליוודי.
השעמום הקיומי לא מסתכם בהרגלי המין והמסיבות. אחד התחביבים הגדולים שלו הוא מה שהוא מכנה "הרפתקאות אקסטרים", כלומר להעמיד את עצמו בסכנת חיים. בראיון אחד סיפר בבדיחות הדעת על מקרה בו כמעט איבד את חייו בצניחה חופשית: "פתחנו את המצנח הראשון, הוא היה סבוך ותקוע, והמדריך שהיה איתי חתך ושיחרר אותו ממני. אפילו לא זכרתי את המצנח הרזרבי, אז חשבתי שאנחנו פשוט צונחים למותנו. הוא פתח את השני וגם הוא היה סבוך, והוא המשיך לנער אותו כשאנחנו באוויר, עד שבסוף הוא הצליח לפתוח אותו. החלק הכיפי היה כשהוא אמר, 'אתה כנראה עומד לשבור את הרגליים, כי אנחנו יורדים יותר מדי מהר'". אחרי שנים באור הזרקורים הכי בוהק בעולם, סף הריגוש עלה כל כך עד שגם סכנת מוות מיידית לא מצליחה לטלטל אותו. גם ארוחת המלכים הכי מפוארת תיגמר בבחילה אם תבלוס יותר מדי, ודיקפריו כבר מתחיל להפוך מאציל מדושן לאווז מפוטם, דוחף עוד ועוד לפיו כשעיניו זועקות, "תהרגו אותי כבר".