ביום חמישי האחרון נפתח בטורונטו פסטיבל הקולנוע הבינלאומי, מהגדולים והחשובים בפסטיבלי הקולנוע בעולם ומי שנחשב לתחנת חובה לסרטים שיתמודדו על פרסי האוסקר של אותה השנה. גם הפעם הצליחו בטורונטו לגייס כמה מהשמות המובילים במירוץ אל הפסלון, לצד סרטים מדוברים שכבר עשו את הבכורות שלהם בפסטיבלים חשובים אחרים ובציר בינלאומי משובח של סרטים קטנים ופחות מדוברים. כמה מהבולטים שבהם הוקרנו כבר בסוף השבוע האחרון.
"הרשות החמישית"
סרט הפתיחה המצופה של הפסטיבל מגולל את סיפור עלייתו ונפילתו של אתר ההדלפות "ויקיליקס", ומייסדו הבלתי נלאה ג'וליאן אסאנג'. את הסרט, שמוגדר כ"סאגה של פוליטיקה, טכנולוגיה ואחריות אזרחית" מביא הבמאי ביל קונדון ("נערת החלומות", אבל גם שניים מסרטי "דמדומים"), ואת אסאנג' מגלם הכוכב הבריטי בנדיקט קמברבאץ' ("שרלוק"), שלו זה אחד מבין שלושה סרטים המציגים השנה בטורונטו.
למרות הפוטנציאל האדיר הגלום בסאגת ויקיליקס והרלבנטיות המתמשכת שלה, "הרשות החמישית" מרגיש ברובו כמו גרסה מהוהה של "הרשת החברתית". העלילה מתפתחת באופן נוסחתי הצפוי גם עבור מי שמעולם לא שמע על ויקיליקס, וגם מערכת היחסים המורכבת בין אסאנג' לבין ספק-סגנו ספק-שותפו דניאל דומשייט-ברג (דניאל ברוהל, "להתראות, לנין!") היא ברובה טרחנית ומעייפת. כל אלו מצליחים להאפיל גם על ההברקות המעטות, הויזואליות בעיקר, שכן קיימות בסרט. אבל מי שבסופו של דבר מצליח להציל את המצב הוא צוות השחקנים. שחקני המשנה (בעיקר לורה ליני הנפלאה) עושים עבודה טובה גם בלי יותר מדי זמן מסך, ודומשייט-ברג של ברוהל מצליח לתת קונטרה ראויה לאסאנג'. אבל מי שמתעלה על כל אלו ומצליח לגאול את הסרט משיממון מוחלט הוא כמובן בנדיקט קמברבאץ'. השחקן הבריטי מצליח ללכוד את המהות של אסאנג' כגיבור, לצד אישיותו הבעייתית ומעוררת הסלידה, ומבצע אותה באופן מושלם. קמברבאץ' עוד יקצור שבחים ופרסים על התפקיד, אבל בניגוד אליו "הרשות החמישית" לא יותיר אחריו יותר מדי רושם.
"12 שנות עבדות"
מי שצועד בנחישות אל עבר האוסקר הוא "12 שנות עבדות", האפוס של הבמאי סטיב מקווין ("רעב", "בושה") המבוסס על ספרו האוטוביוגרפי של סולומון נורת'פ, אדם שחור חופשי אשר נחטף ונמכר לעבדות בשנת 1841. הסרט הגיע לטורונטו כשבאמתחתו אסופה של ביקורות משבחות להן זכה בפסטיבל טליורייד, והצליח להצדיק אותן בהקרנת הבכורה הקנדית שלו, שבסיומה נעמד הקהל על רגליו והריע ארוכות.
"12 שנות עבדות" שונה מסרטיו הקודמים של מקווין, ונדמה שאמן הוידאו שהפך לבמאי סרטים ממשיך להתפתח ולמתוח את גבולות היצירה שלו. הסרט מתאר באופן כואב את העינויים וההשפלות שעוברים נורת'פ ועבדים נוספים על ידי אדוניהם, את מערכות היחסים הנרקמות בינם לבין עצמם ובין הלבנים להם הם משועבדים. זהו סרט שעוקר את לבבות הצופים ממקומם ולא מתנצל על כך, הוא מרגש וסוחט דמעות מבלי להיגרר למחוזות מלודרמטיים. את נורת'פ מגלם צ'יוויטל אג'יופור, שם שכדאי להתחיל לשנן לקראת עונת הפרסים הקרובה. אג'יופור נותן הופעה בלתי נשכחת, כזו שתשאיר את חותמה על השנה הקרובה ומעבר לה. הוא מוקף בקאסט רחב שכולל גם את בנדיקט קמברבאץ', מייקל פסבנדר (ששיחק גם בשני סרטיו הקודמים של מקווין) ובראד פיט בתפקידי משנה, ויציג בפניכם את לופיטה ניהונגו, שחקנית קנייתית שתתקשו להוציא מהראש לאחר הצפייה. "אם היה זה הסרט האחרון שהייתי עושה, זה היה בסדר גמור מבחינתי", הכריז פיט (הנמנה גם על מפיקי הסרט) עם סיום ההקרנה, ולקהל הצופים לא נותר אלא להסכים: מדובר בסרט עצום.
"כחול הוא הצבע החם ביותר"
הזוכה הגדול של פסטיבל קאן מעורר סקרנות רבה בכל העולם, ואל צפון אמריקה הוא מגיע לאחר שהוענק לו דירוג מחמיר המגביל משמעותית את גיל הצפייה. הסרט, בבימויו של עבדלעטיף קשיש ("הגרגר והדג"), מגולל את סיפורה של נערה מבולבלת הפוגשת בסטודנטית צעירה לאמנות. בין השתיים מתפתח סיפור אהבה סוער, שכולל כמה מסצינות המין המפורטות ביותר שנראו על המסך בשנים האחרונות. "כחול" ראוי בהחלט לשבחים שקצר: הדמויות חזקות, אמינות והכימיה ביניהן מחשמלת. כל אלו באים לידי ביטוי עם משחק שמקריב הכל לטובת הדמות: השחקניות ליה סיידו ואדל אקסארקופולוס שופכות את הקרביים שלהן על המסך, וההקרבה הזאת מורגשת בכל סצינה וסצינה. עם זאת, שלוש השעות במחיצתן עלולות להיות מייגעות לפרקים. סצינות המין הארוכות והמפורשות מעוררות אי נוחות מסוימת, כזו שגורמת לצופה לתהות אם הן לא תוצר נצלני של גבר העומד מאחורי מצלמה ופוקד על שתי נשים צעירות להתפשט ולשחק לפניו. כן, מסתבר שיש דבר כזה סצינות סקס ארוכות מדי. גם עם דקל הזהב ביד, התגלה "כחול הוא הצבע החם ביותר" כבלון מנופח מהתלהבות, שהאוויר יוצא מתוכו ככל שעובר הזמן.
Labor Day
גם ג'ייסון רייטמן מגיע לטורונטו מטליורייד, אחרי ששניים מסרטיו הקודמים - "תלוי באוויר" ו"ג'ונו" - עשו את אותו המסלול, וסיימו אותו בטקס האוסקר. הפעם הוא מכניס אותנו אל ביתם של הנרי (גטלין גריפית') ואדל (קייט ווינסלט), אמו המדוכדכת והלאה. את שגרת חייהם מפר פרנק (ג'וש ברולין), פושע נמלט אשר משכנע אותם לאפשר לו להסתתר בביתם. רייטמן מצייר ברגישות את הקשר שנרקם בין פרנק לבין השניים ובין כל אחד מהם בנפרד, ובונה דמויות מורכבות ומרובות רבדים, שמסירות מעליהן שכבה אחר שכבה בדיוק ברגעים הנכונים.
"זה האולם שאני רואה בדמיוני כשאני מתחיל לעבוד על סרט", פתח רייטמן הקנדי את ההקרנה הטורונטאית, וזכה בתמורה לקבלת פנים חמה. באולם ישב גם אביו, הבמאי והמפיק איוון רייטמן ("מכסחי השדים"), מנכסי הקולנוע הגדולים של המדינה הצפונית. באולם ישבה גם הסופרת ג'ויס מיינארד, שחיברה את הספר "סוף החופש", עליו מבוסס הסרט. "לא מגיע לי קרדיט על התסריט", הוסיף רייטמן, "כל המילים שנאמרות בסרט - שלה". בין אם הוא צודק או לאו, רייטמן מצליח לארוג את המתרחש בבית משפחת ווילר עם פרגמנטים מן העבר ורסיסי הזיה לכדי יחידה חזקה אחת, ששומרת את הצופה מרותק לכל אורכה.