לאון אדרי מת ביום העצמאות השבעים של מדינת ישראל. כבר כמה שבועות שהמחלה שהתפשטה בגופו, הגיעה לשלב הסופי שלה. מותו היה עניין של זמן. הוא עצם את עיניו, כמה שעות אחרי שהסתיימה מסיבת החג המסורתית שעורכים אחיו משה ורעייתו פנינה. לאון כבר לא הגיע השנה למסיבה. הוא שלח את ילדיו, שייקחו בה חלק, והם אכן היו שם, למרות שקל היה לקלוט את העננה המרחפת מעל ראשם. קשה להימלט מהתחושה כי בחר לעצום את עיניו דווקא בבוקר החגיגי הזה, כאילו רצה לומר: במותי קבעתי יתד סופי וסימבולי בתולדות הארץ הזאת.
ואכן אם צריך להאניש את סיפור הצלחתה של ישראל, בדמותם של אנשים בשר ודם, סיפורם של לאון ואחיו (יבדל לחיים ארוכים) משה אדרי, הוא מהסיפורים היפים והאותנטיים ביותר שראתה הארץ הזאת. מהגרים שהגיעו חסרי כל והפכו לאגדה בחייהם. בנים למשפחה מרוקאית אצילית מטנג'יר, שנמלטה בשן ועין ממרוקו, והתעוררה בדימונה, עם חלון פתוח למדבר, בדיוק ב"סוף העולם שמאלה". את דרכם הם החלו כנערים עוזרי מקרין בבית הקולנוע היחיד בדימונה. ומשם, צעד אחר צעד, במו ארבע הידיים שלהם, הם הפכו לאימפריה כלכלית, ולאנשים שהקולנוע הישראלי חייב להם את הצלחתו המחודשת.
לאון אדרי היה איש חולם. עם הרגלים על הקרקע, עם אף מעולה לעסקים, אבל תמיד עם עיניים שחולמות על משהו מסעיר יותר, גדול יותר, משהו שהוא מעבר לבינוניות של החיים הרגילים. והיה לו האומץ גם להגשים את החלומות. צעד אחר צעד התקדמו הוא ואחיו בעולם הפצת הסרטים הישראלי. תמיד בזהירות, בלי רהב, בלי שוויץ. קודם באזור דרום, שם הפעילו גם כמה בתי קולנוע. ואחר כך כשקנו את הסרט "סופרמן" להפצה בישראל, רגע לפני שהעולם הבין שהסרט הזה ישנה את פני הקולנוע המסחרי.
עם "סופרמן" באה ההצלחה הכלכלית הרצינית הראשונה, ואיתה בא גם התיאבון. ולרגע, גם אחרי שמעדו, הם התאפסו מהר והחליטו לעבור לליגה של הגדולים באמת. סינמה סיטי בגלילות הייתה חזון של לאון. בניגוד לכל הסיכויים, בניגוד לעצות כל המומחים. הוא האיש שהבין שהגיע הזמן להעלות את חווית הצפייה בקולנוע לליגה אחרת, ולשנות את הרגלי הצופים. הוא מצא את הכסף, והוא השקיע זמן, מאמץ זיעה וחרדות כדי להפוך את זה למציאות. הוא היה שם בכל פרט. מתכנון התוכניות ועד הבובות בגודל טבעי, של דמויות מסרטים, שהציב במסדרונות והיו אחד הדברים שהכי התגאה בהם. גם כשלאחרים הם נראו מיותרות ואפילו מגוחכות. "הבובות האלה, עושות את כל הקסם" הוא אמר לי פעם. בלי שום ציניות.
זה מאוד קשה להסביר באופן אמין, שלאון היה למעשה אחד משניים שבמו ידיהם הפכו את חזון תור הזהב של הקולנוע הישראלי למציאות. זה נשמע כאילו מופרך, ששני אנשים בלבד אחראים לזה. אבל האמת היא, שכל הכישרון העצום שחיפש דרך להתפוצץ בתחילת המילניום, לא היה מגיע לעשירית מהמיצוי שלו בלעדי לאון ומשה. אני חוויתי את זה באופן אישי לראשונה בשנת 2001, כשעבדנו על הסרט "ללכת על המים". קרנות הקולנוע היו סקפטיות, היה לנו בקושי חצי מהתקציב, וכל מי שפגשנו רק ניסה לשים רגליים או לעשוק אותנו. אבל האחים אדרי שהחליטו אז להרים את הקולנוע הישראלי לא נבהלו. הם האמינו בסרט, וגרמו לו לקרות. וכך היה גם באותה שנה עם "סוף העולם שמאלה", "מטליק בלוז" ועוד סרטים שהפכו בסופו של דבר לחוד החנית של חזרת הקהל לצפייה בסרטים ישראלים. ולפורצי הדרך בהכרה העולמית המחודשת.
בהמשך הם השקיעו יותר ויותר, עד שהפכו לגורם המשמעותי ביותר בתחום. וגם, צריך להגיד, היחידים. הרי יש עוד בעלי קומפלקסים ומפיצי סרטים בישראל, רובם לא מרגיש צורך להשקיע, ולו אגורה שחוקה, ביצירה המקומית. לאון אדרי היה איש נדיב. בזמן שהוא הרחיב את עסקי הבניה והנדל"ן של המשפחה, הוא השאיר לאחיו משה יד חופשית להשקיע בסרטים הישראלים, שרובם הגדול, בואו נודה בזה, אינו מחזיר את ההשקעה. הוא עשה זאת משתי סיבות פשוטות: האחת מכיוון שאהב קולנוע. באופן הכי ראשוני, הוא נותר תמיד הילד שעמד מאחורי המקרנה וצופה שוב ושוב באותו סרט.והשנייה, מכיוון שהאמין באמת, שאי אפשר להנות מבעלות על בתי קולנוע וחברת הפצה, בלי להשקיע בסרטים עצמם.
אנשים מסוגו של לאון אדרי, שהם בעלי כסף והשפעה, הופכים בהרבה מקרים לאדנותיים. לכאלה שמביטים עליך מלמעלה, לא מקשיבים, מעונינים רק לחלק פקודות. לאון, ובהקשר הזה שוב צריך לציין גם את אחיו משה, הם ההפך הגמור מזה. הכבוד והאהבה שלהם ליוצרי קולנוע, היא דבר די מדהים. הם מעולם לא אמרו לאף יוצר, לשנות ולו פריים אחד ביצירה שלו. ואולי בגלל זה, יוצרים שעבדו איתם בצמוד, העריכו ואהבו אותו כל כך.
חבל לי שלאון לא זכה לקבל בחייו את פרס ישראל על תרומתו לקולנוע הישראלי. הסיבה היחידה שלא קיבל אותו, היא הקטנוניות הישראלית הידועה לשמצה. דווקא חברותו האמיתית והיפה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, היא שמנעה ממנו את הפרס. ולאון לא היה מהאנשים שידרשו את הכבוד, או יעשו מהלכים כוחניים כדי לקבל אותו. הוא לא נופף בחברות שלו עם נתניהו. גם לא בתקופות שזה היה דבר לנופף בו. כמו שלא התכחש אליה לאחרונה, כשנתניהו הסתבך. הוא היה איש של כבוד. איש אמיתי. בעל טוב, אבא טוב, שותף טוב, אח טוב, ומצנט שכיף למצוא. אחד שאפשר לסמוך עליו. באמת איש משכמו ומעלה, כמו שאומרים. יהי זכרו ברוך.