אז מה בעצם היה סוד ההצלחה של "המטריקס"? האפקטים החדשניים? התסריט ה"פילוסופי"? התזמון - בדיוק בשיאו של המעבר הרשמי לעידן ה-DVD, מה שהפך אותו לגביע הקדוש של נובורישים הרוצים להשוויץ בביצועי המכשירים החדשים שזה עתה רכשו ("כי בסרט הזה ממש רואים את ההבדל")? כנראה שמדובר בשילוב של כל השלושה. מה שבטוח זה שככל שההצלחה של הסרט הייתה מהירה, כך גם התיישנותו.
לא הרבה אחרי שפרצו בסערה לתודעה של כל חובב קולנוע בעולם, הרלוונטיות של סרט המד"ב הסנסציוני של האחים אנדי ולארי וואשובסקי הצטמצמה לכדי מקור לפארודיות למיניהן, כאלה שנשחקו בעצמן בערך כדקה וחצי אחרי שהתחילו. אז נכון, מעריצים מושבעים יוכלו למנות לכם במשך שעות את עשרות האופנים בהם שינה הסרט את קולנוע האקשן המודרני, אבל זה לא סותר את העובדה ש"המטריקס", בסופו של דבר, הוא סרט שנשאר מאחור מבחינת ה-CGI. ובלי ה-CGI - יתרונו הבולט – נשארנו עם סתם עוד מניפסט פילוסופי-מרדני בשקל שמוגש ללא מודעות וברצינות רבה מדי.
אובדן הדרך שאחרי "המטריקס"
לא מפתיע, אם כך, שעל אף הצלחתם בקופות, שני הסיקוולים המצופים כל כך של "המטריקס" אכזבו את הקהל עד כדי כך; "המטריקס" היה בנוי על גימיקים חד-פעמיים - הן מבחינת התסריט והן מבחינת הבימוי – וסרטי ההמשך קרסו בניסיונם המסורבל לשמר את הגחלת שלהם. מעבר לעובדה שהם היו סרטים פחות טובים מהמקור בכל קנה מידה, הרי שמלכתחילה לא היה להם - ולצמד היוצרים העומד מאחוריהם - סיכוי לשחזר את שילוב הגורמים שהביאו להצלחתו יוצאת הדופן של המקור.
בחמש השנים שלאחר מכן מצאו את עצמם האחים וואשבסקי עסוקים בעשרות פרויקטים, חלקם קיקיוניים יותר וחלקם ופחות, כולם קשורים לטרילוגיה - החל בגרסת האנימציה "אנימטריקס" ועד לאינסוף משחקי וידאו הנושאים את שם הפרנצ'ייז - ואף אחד מהם אינו סרט שביימו. עניין תמוה, שכן אמנם גם בין "המטריקס" לסרטם הראשון, "קשורות" המעולה מ-1996, עברו חמש שנים - אבל אז עוד לא היה להם הקרדיט לעשות כל דבר שיחפצו בו כמעט. הסרט ה"חדש" שבו היו מעורבים באותו זמן - "ודנטה" מ-2005 בבימויו של ג'יימס מקטיג ובכיכובה של נטלי פורטמן - אף הוסיף לתחושה שהאחים איבדו כיוון.
"ונדטה", המבוסס על הקומיקס הנודע של אלן מור, אותו כתבו והפיקו הוואשבקיז - פרט שכיכב בכל כרזה תחת החותמת "מיוצרי 'המטריקס'" - אמנם הצליח לדבר ללא מעט בני 16 שראו בעצמם אנרכיסטים, אבל בפועל רק אישש שני חשדות שהיו באוויר כבר מאז ימי "המטריקס": שהמשיכה של האחים לביקורת חברתית המועברת דרך נראטיב מד"בי עלולה להידרדר לשטחיות די בקלות; ושכוחם מצוי בראש ובראשונה בבימוי, ולא בכתיבה.
הטריפ של "ספיד רייסר"
אולם דווקא כשהוושאבקיז חזרו בגדול כשלוש שנים לאחר מכן, העולם החליט להוקיע אותם סופית. מה לא אמרו על "ספיד רייסר"? שהוא סרט ילדים אינפנטילי, שהוא ארוך מדי, שהאסתטיקה שלו גורמת לכאב ראש יותר מכל דבר אחר. אי אפשר לבטל לחלוטין את הטענות האלה: הסרט מבוסס על סדרת אנימה משנות ה-60 ובהחלט מכוון לכל המשפחה; בהיותו בן כמעט שעתיים וחצי, כנראה שאפשר היה לקצץ ממנו קצת; והוא נאסר להקרנה במקומות מסוימים מחשש שיגרום לאפילפסיה. ועם זאת, קשה להבין איך אותם אנשים שהיללו את "המטריקס" על חדשנותו, התעלמו מהחדשנות הגדולה פי כמה שהייתה מגולמת ב"ספיד רייסר". אולי זה בגלל שהוואשבקיז, יותר משהם חידשו בתחום הטכנולוגי, חידשו בראש ובראשונה את אופי היצירה שלהם.
מפתה לקשור את השינוי המדובר במהלך אחר שהושלם בערך באותו זמן ש""ספיד רייסר"" עלה לבתי הקולנוע: שינוי המין של לארי וואשובסקי, שהפך ללאנה. כביכול, לא משהו שאמור לשנות את תפיסתם של האחים – עכשיו כבר האח והאחות - לגבי קולנוע, אבל לפחות ברמת המטאפורה הוא מתחבר לגיחתם המחודשת של הוואשבקיז אל המסך הגדול. שכן "ספיד רייסר" הוא לא פחות מלידה מחדש של הצמד – כזו שהביאה את היצירתיות הצורנית שלהם לשיאים חדשים תוך השלת שלשלאות "המשמעות" שהכבידו על יצירותיהם הקודמות (מינוס "קשורות"). יותר מכל, "ספיד רייסר" משדר "חופש" בכל אחת מ-135 דקותיו.
החופש הזה בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בניסיונות הצורניים האינסופיים, בצבעוניות חסרת התקדים ובשילוב המפעים בין סטים אמיתיים לממוחשבים. אבל הניסיונות האלו היו גם נראטיביים; הוואשבקיז מספרים סיפור באמצעים קולנועיים לא חדשניים כשלעצמם, אך התוצאה לא נראית כמו שום דבר שאנחנו מכירים. כך, לדוגמה, פלאשבקים משתלבים זה בזה ויוצרים קלידוסקופ תודעתי שמוסיף לנופך הפנטסטי של הסרט; וסופר-אימפוזישנים ארוכים (שילובים של תמונה בתוך תמונה) יוצרים אי וודאות תמידית לגבי מיקומן של הדמויות בסרט. התוצאה היא טריפ שטרם נראה על המסכים, חוויה ייחודית לאולם הקולנוע בעידן בו הגבולות בין המדיומים מיטשטשים.
אך אולי יותר מכל, אותו "חופש" מדובר ומרענן ביצירתם של הוואשבקיז התבטא באלמנט אחר , כנראה המפתיע ביותר ב""ספיד רייסר"", וגם זה שהביא עליו כל כך הרבה שונאים - ההומור. קשה לומר שהוואשבקיז גילו אותו לראשונה, כי הוא כבר נכח במידה מסוימת ב"קשורות", אבל הם בהחלט מצאו אותו מחדש. ולא מדובר רק על הבדיחות המשולבות לאורכו של הסרט - חלקן עובדות יותר, חלקן פחות, כולן טיפשיות להפליא – אלא על העובדה שהוושאבקיז פשוט לא לקחו את עצמם באותה רצינות תהומית מעייפת כמו ב"המטריקס" או ב"ונדטה", ואפשרו לעצמם קודם כל ליהנות.
ועם זאת, אין לטעות: העובדה שהשניים פטרו את עצמם מהעיסוק האובססיבי והכבד ב"מסר" לא אומרת ש"ספיד רייסר" היה חף מעומק. הוואשבקיז השתמשו בנרטיב הקליל כביכול, המספר על ילד בעולם עתידני המעוניין ללכת בדרכי אחיו הגדול שנהרג ולהיות נהג מרוצים, כדי להעביר ביקורת בלתי מתפשרת על העולם הקפיטליסטי והתאגידי בו אנחנו חיים. כל ההבדל הוא שלעומת "המטריקס" או "ונדטה", הוושאבקיז החליפו הפעם את כבדות הראש בנונשלנטיות לא אופיינית – ומבורכת.
הסכיזופרניה של "ענן אטלס"
לעומת חמש השנים שעברו בין "המטריקס" השלישי ל"ספיד רייסר", הפעם, אחרי האש שחטפו על האחרון - כמו גם העובדה שהיה מדובר בכישלון קופתי - אפשר היה להבין את ההמתנה של הוואשבקיז עד סרטם הבא. "ענן אטלס" מ-2012 (אותו ביימו ביחד עם הבמאי הגרמני טום טיקוור), הרגיש כמו שילוב סכיזופרני של אופיים השונה של הוואשבקיז. מצד אחד, המסגרת הנראטיבית המשלבת מספר סיפורים מהעבר-הווה-עתיד ומלאה בכבדות פילוסופית יומרנית המנסה "להגיד משהו" על הקיום האנושי וכושלת בכך. אין פלא, כשנזכרים שהסרט מבוסס על ספר שנחשב עד אז כבלתי אפשרי לעיבוד קולנועי.
מצד שני, רוב האפיזודות, כשמפרידים אותן אחת מהשנייה, לוקחות את ההומור שנראה ב"ספיד רייסר" למחוזות עוד יותר פרועים וחסרי בושה. ליהוקה של קבוצת שחקנים מצומצמת למספר רב של תפקידים תורמת לאפקט הקומי יותר משהיא תורמת ליצירת "קשר" בין הסיפורים. יו גרנט כסוחר עבדים קוריאני? טום הנקס כמאפיונר קוקני? תנו לי עוד מזה בבקשה.
כיאה לסרט שמרגיש כמו יצור כלאיים מוזר, גם הביקורות עליו היו חלוקות. אך בסופו של דבר, גם הקטנוניים שבמבקרים לא יכלו להתעלם מהתוצאה הסוחפת, ומהעובדה שהוואשבקיז הצליחו פעם נוספת לייצר חוויה שלא דומה לשום דבר אחר. ועדיין, העובדה שגם "ענן אטלס" נכשל מלספק את הסחורה בקופות תרמה לכך שמעמדם של הבמאים בהוליווד נותר מעורער כפי שהיה מאז ""ספיד רייסר"". אך הוושבאקיז, באורח שמסרט לסרט הופך פחות מובן מאליו, הצליחו לגייס את אמונם של האולפנים לפרויקט נוסף.
"עלייתה של ג'ופיטר", עלה לאקרנים בארה"ב ובארץ בו זמנית בסוף השבוע האחרון, ולפחות מעבר לים הוא רשם פתיחה קופתית קשה מאוד. זוהי עובדה מצערת ביותר ואף מלחיצה, שכן בין אם הסרט אהוב או שנוא, נראה שהוושאבקיז מצויים בתקופה הפורה והיצירתית ביותר שלהם, וכשכל עוד הם ישובים על כיסאות הבמאים, דברים בלתי צפויים עתידים להתרחש. במאים כאלה, במיוחד בהוליווד, הופכים נדירים יותר ויותר - ואסור שיאבדו את הקרדיט לממש את חזונם.
