סדרת הארי פוטר
כשג'יי. קיי. רולינג, סופרת מובטלת ואם יחידה לשלושה, רצתה לנסות ולהרדים את התינוק שלה היא יצאה איתו לבתי קפה באדינבורו הקפואה. בזמן שהוא נמנם, היא ניסתה לברוח מהמציאות עם ספר שאת חלקו הראשון כתבה על מפיות בתי הקפה. אחרי שנדחתה שוב ושוב על ידי אינספור מוציאים לאור, הפך הסיפור שלה על ילד ממושקף עם צלקת של ברק על המצח לסדרה ששינתה את עולם הספרות. למרות שקוטלגו כספרי ילדים,שבעת חלקי הסדרה כללו יצורים אפלים, עסקו במוות ואובדן ויצרו עולם עצום, מרתק ומפתיע.
הוליווד העשירה באה לעיבוד הקולנועי בגישה הפוכה לחלוטין לזו של רולינג. טונות של מזומנים ואפקטים נזרקו על סדרת הסרטים, דרסו את הסיפור המורכב והותירו קיטש ילדותי חיוור. במאים חסרי ניסיון הובאו בכסף קטן (חוץ מאלפונסו קוארון, שאחראי ל"האסיר מאזקבאן", הטוב בסדרה בפער עצום), הליהוק של דניאל רדקליף לתפקיד הארי היה איום ונורא (רק תראו איפה הוא היום ואיפה אמה ווטסון), והמעריצים נותרו לדפוק את הראש בקיר כמו דובי, בזמן שאולפני וורנר עשו מיליארדים.
יום אחד
כבר כשאן האת'אוויי לוהקה לתפקיד אמה ב"יום אחד", היה ברור שטוב לא יכול לצאת מזה. גם אם נתעלם מכמות האנטגוניזם שהאת'אוויי מביאה עימה, מדובר בליהוק גרוע. היפהפייה ההוליוודית היא לא בדיוק הברווזון המכוער, גיבורת מעמד הפועלים החדה, שמתוארת בספר. אבל האת'אווי היא הקלה בבעיותיו של הסרט. הספר בנוי בצורה שלרוב לא עובדת טוב בקולנוע. צריך במאי אלגנטי ומסוגנן כדי לקחת ספר שכל פרק בו נפתח באותו תאריך, עם מינימום תיאורים של כל מה שקורה בין לבין, ולהצליח ליצור את אותו עניין על המסך הגדול. כשיושבים מול מסך גדול, לאף אחד אין סבלנות ל-23 פרקים עם מקטעים בינהם. לון שרפינג, הבמאית הדנית שהופקדה על המלאכה, עשתה עבודה די גרועה, למרות שמדובר באישה שביימה את "לחנך את ג'ני" המקסים. מילא אם הדמויות היו מחזיקות, אבל מה שנשאר מדקסטר ואמה של הספר זה רק התכונות הרעות: החתיך הזחוח והבחורה הכעורה הממורמרת. "יום אחד" הוא ספר רומנטי, על גבול השמאלצי, אבל כזה שעושה נעים בבטן. הסרט, לעומתו, משאיר אותנו עם בחילה.
המשחק של אנדר
כמעט 30 שנה שמר אורסון סקוט קארד בחירוף נפש על יצירת המד"ב פורצת הדרך שלו. עולם דיסטופי שבו ילדים צעירים נשלחים למפקדת מיוחדת בחלל, שם הם מתחרים זה בזה תחת עיניהם הפקוחות של גנרלים, במטרה להפוך למפקדים שיובילו את האנושות לקרב המכריע מול החייזרים. היו שם פילוסופיה ואסטרטגיה, ידידות ונקמה, גאדג'טים סופר מגניבים וקצב מסחרר. בגלל ההיקף העצום והעובדה שחלקים נרחבים מהסרט התקיימו "בתוך ראשו" של הגיבור, הוא נחשב לאתגר כמעט בלתי אפשרי קולנועית. ההוכחה הגיעה כשקארד נכנע להצעות הכספיות ושחרר את הזכויות ב-2011. התוצאה הייתה פיאסקו מטופש ושטחי, שעשה עוול עצום לסיפור ונכשל דרמטית בקופות. הלוואי והיינו יכולים לומר שזה ירתיע בעתיד את מי שינסה להרוס עוד קלאסיקות בעזרת אפקטים ממוחשבים.
לאכול, להתפלל, לאהוב
הספר "לאכול, להתפלל, לאהוב" מגולל את סיפורה של אליזבת' גילברט ומסעותיה באיטליה, באלי והודו במטרה לגלות את עצמה ולהגיע להארה רוחנית. לא קריאת עילית, אבל ספר טיסות די קריא שכדאי לצלוח ולו בגלל החלק של "לאכול", וגם בגלל שמרתה סטיוארט המליצה עליו. הסרט, שנושא את אותו השם, כלל בעיקר את סיפורה של ג'וליה רוברטס, ששיחקה את ג'וליה רוברטס משחקת אותה אוכלת, משחקת אותה מתפללת ומשחקת אותה אוהבת.
שק הקלישאות החביב של הספר הפך לג'ורה של קלישאות, משחק רע ועלילה בשקל וחצי (אבל מה, אחלה של צילומים), עליו מנצחת ג'וליה רוברטס באחד התפקידים המביכים שלה. ליז למון סיכמה את זה יפה ב"רוק 30": "איו, ג'וליה רוברטס בסרט על אכילה? תנו לי את קירסטי אלי או מישהי שיודעת מה שהיא עושה!". אז נכון, הספר הוא לא יצירת מופת, אבל הוא לפחות קריא, קליל ויורד בגרון בקלילות, לא כמו כל הפחמימות שרוברטס תוקעת בסרט
דור הפרוזק
אין שום צורך לראות את העיבוד הקולנועי לספרה של אליזבת וורצ'ל, "דור הפרוזק", אבל אם אתם ממש מתעקשים אז תחסכו לעצמכם 90 ומשהו דקות של סבל, ופשוט תחפשו בגוגל את הציצים של כריסטינה ריצ'י. מצאתם? יופי. הבנתם את מהות הסרט.
"דור הפרוזק" רצה לשחזר את ההצלחה של "נערה בהפרעה" וגייס לצורך כך קאסט שחקנים מרשים, מישל וויליאמס וג'ייסון ביגס כיכבו לצד ריצ'ו והכל תחת ניהולו של במאי מותחנים נורבגי מבטיח, שהתיימר להקנות לספר את האווירה האפלה של הספר. במקום זה קיבלנו סרט על דיכאון שמכניס אותנו לדיכאון, ולא כי היקום הוא מקום כה אכזר לנערות צעירות ומבולבלות, אלא כי עולם הקולנוע חירב לנו ספר שהצטיין בבוסריות ובאמינות שלו. וורצ'ל. היא לא הייתה דמות נעימה בספר. היא הייתה מדוכאת, בלתי נסבלת, מסוממת ואיכשהו הצליחה ללמוד בהרווארד תוך כדי. היה צורך בידיים יותר עדינות כדי להפוך ריצ'י לדמות שאפשר להזהות איתה. בנוסף, קו העלילה הלא אחיד של הסרט, לא הצליח להחזיק בקולנוע. "דור הפרוזק" הספר, הפך ללהיט כי הוא חשף אותנו לעולם חדש, דרך העיניים של הסופרת. בסרט, לעומת זאת, לא היה שום דבר חדש או אישי.
ארוחת בוקר בטיפני
"ארוחת בוקר בטיפאני" הוא לא באמת סרט רע. אודרי הפבורן מקסימה והסצנה בה היא שרה את Moon River על המרפסת היא אחת מהסצנות המוזיקליות הכי יפות בעולם הקולנוע. הסרט מסוגנן בצורה שאף ספר לא יוכל להעביר, מה שבעצם מוכיח לנו את גדולתם של סרטים והויזואליות שלהם על פני ספרים. אז למה הספר יותר טוב מהסרט? בזמן שהסרט יפהפיה ומשוחק נהדר, קו העלילה הכי טוב בספר שונה לטובת סיפור אהבה די צפוי. בספר עליו הסרט מבוסס, קפוטה מציג לנו מערכת יחסים יפהפיה בין נערה קלת דעת למספר. זוהי מערכת יחסים ששונה מכל מה שהכרנו לפני כן, היא הייתה מלאת אהבה, אבל לא נטולת מיניות (מהספר די ברור שהמספר הוא בן דמותו של קפוטה, שהיה הומו מוצהר). קו העלילה המהפכני הזה סורס רק כדי שיוכל להסתיים בנשיקה של הכוכבים הראשיים. נשיקה מקסימה אבל היא לעולם לא תצליח להעביר חצי מהמורכבות של הספר שלימד אותנו שאהבה אפלטונית היא קצת יותר מציפייה לסקס שיגיע.
מדריך הטרמפיסט לגלקסיה
בראייה לאחור כל הרעיון של סרט שמבוסס על "מדריך הטרמפיסט", נראה כמו משהו שדגלאס אדמס הסכים לעשות רק כדי שיוכל לכתוב עליו ספר אחר כך. ההסתברות הכי לא הגיונית ביקום הייתה לנסות ולהפוך את התיאורים המטורפים, הגיקיים והסופר מצחיקים בסדרת המד"ב החד פעמית והמבריקה הזאת הזאת למשהו שיצליח לעבור למסך הגדול. אם הניסיון עצמו לא היה מעצבן מספיק, קיבלנו את זואי דשאנל בתפקיד טריליאן כהוכחה לכך שצריך לשרוף את כל המגבות בעולם ולהיכנס לפאניקה. למזלנו, אף אחד באולפני בואנה ויסטה לא חשב (בדגש על עדיין) שהרווחים שעשה הסרט מצדיקים סרטי המשך. מחזיקים אצבעות.