כוח משיכה – הסרט הגדול של השנה
אפשר להאמין להייפ. מאז פתח לפני כשבועיים את פסטיבל הקולנוע בונציה, הרים של מילים נכתבו על "כוח משיכה". המבקרים השתוללו מסרטו החדש של אלפונסו קוארון ("הילדים של מחר"), והפגינו קונצנזוס נדיר בכל הקשור להתפעלות מהאירוע הקולנועי בכיכובם של סנדרה בולוק וג'ורג' קלוני. אז כן, כולם צודקים.
בולוק וקלוני הם צמד אסטרונאונטים המוצאים עצמם אבודים בחלל, כשכל רגע יכול להיות האחרון שלהם. מדובר, אם כן, במותחן שישאיר אתכם דרוכים לכל אורכו, כשאתם ישובים על קצה המושב וקצב הנשימות שלכם מתאים עצמו לנשימותיה של בולוק. את העיניים פשוט בלתי אפשרי להוריד מן המסך: קוארון משתמש בכל האמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשותו בכדי ליצור חוויה ויזואלית שומטת לסתות, כזו שמשקעת את הצופה בתוכה ונותנת לו להרגיש חלק ממנה. "כוח משיכה" איננו סרט מושלם, בוודאי עבור צופים שמחפשים גם נרטיב בסרטי הקולנוע בהם הם צופים, אבל הוא כל כך ייחודי שפשוט אסור להחמיץ את הצפייה בו. זה לא יהיה קשה, הסרט צפוי לכבוש גם את הקופות וגם את עונת הפרסים.
הקרנת הבכורה של הסרט בטורונטו הסתיימה כצפוי במחיאות כפיים סוערות, אבל מי שגרף את מירב התשואות באולם היה האסטרונאוט הקנדי וכוכב הרשת כריס הדפילד, ששב לא מכבר אל כדור הארץ לאחר שירות בתחנת החלל הבינלאומית. כשנשאל הדפילד אם השהות בחלל דומה לתיאור שלה בסרט, השיב שלמזלו המשימה שלו עברה חלק, ועבר להחמיא לקוארון על יצירתו ולהזמין את בולוק לטוס עמו לחלל. בתרגום חופשי מקנדית מדוברת: התשובה היא לא. אבל אל דאגה, זה לא גורע במאום מן החוויה.
Philomena – לצחוק ולבכות בו זמנית
סרט נוסף שמגיע עם שבחים מפסטיבל ונציה הוא "פילומינה" של הבמאי הבריטי סטיבן פרירס ("המלכה"), שזכה שם בפרס התסריט. עד ההצלחה בונציה, אף אחד לא ממש ספר את "פילומינה" במירוץ לאוסקרים, אך בשבועות האחרונים נראה שהוא עוד עלול לעקוף את כולם בסיבוב. וזה לא נורא בכלל, בהתחשב בכך שמדובר בסרט מהנה לכל אורכו, כזה שמעניק לצופה מסע רגשי שלם ומספק, ועושה את זה נהדר.
מרטין סיקסמית' היה כתב חדשות שפוטר, ובמסגרת ניסיונותיו לחזור לעבודה עיתונאית הוא פוגש בפילומינה לי, אירית קתולית מבוגרת המחליטה לחפש את בנה שנולד לה בהיותה בת עשרה ונלקח ממנה בניגוד לרצונה. מסע החיפושים פורסם בספר שכתב סיקסמית', עליו מבוסס הסרט. את סיקסמית' מגלם סטיב קוגן (שגם כתב את התסריט יחד עם ג'ף פופ), ואל דמותה של פילומינה נכנסת ג'ודי דנץ' המעולה כרגיל.
יש ב"פילומינה" מעבר לחיפוש אחר הבן האובד. הסרט מתמודד עם אספקטים שונים של דת, אמונה והמקום אותו הן תופסות בחיינו, אך לא תמיד בהצלחה. אין ספק שהכוח האמיתי שלו טמון בסיפור האנושי שלו, שנוגע בכל אחד מאיתנו, ובעיקר בדמותה של פילומינה, שגרמה לאולם שלם לפרצי צחוק רמים לצד דמעות, לפעמים בו זמנית.
Dallas Buyers Club – כי מת'יו מקונוהיי רזה ורוצה אוסקר
מת'יו מקונוהיי נורא רוצה אוסקר. מותר לו. ככלות הכל הוא שחקן טוב, שלא תמיד עשה בחירות מוצלחות בקריירה, ובשנים האחרונות הוא מנסה לקחת על עצמו תפקידים שיקרבו אותו לפסלון. בשביל לגלם את רון וודרוף ב Dallas Buyers Club השיל מקונוהיי למעלה מעשרים קילוגרמים ממשקלו, והוליווד, כידוע, מתה על מהפכים. עם או בלי קשר לשינוי החיצוני, מקונוהיי עושה עבודה לא רעה בכלל בסרט, אבל מי שגונב לו את ההצגה הוא ג'ארד לטו, שחוזר למסך לאחר העדרות של קרוב לחמש שנים.
רון וודרוף היה חשמלאי טקסני אשר אובחן בשנות השמונים כנשא HIV. ההתמודדות עם הנגיף היתה עוד בחיתוליה, ומכשלא מצא מענה רפואי הולם, החל להבריח קוקטייל של תרופות ולסחור בו דרך מועדון לקוחות של נשאים נוספים. מקונוהיי לוקח על עצמו את דמותו מלאת הסתירות של וודרוף באופן טוטאלי, והוא נושא אותה על עצמו בהצלחה יתרה, שזיכתה אותו בקימה של כבוד בהקרנת הבכורה בטורונטו. ג'ארד לטו, שמגלם את ראיון, טרנסג'נדרית חולת איידס המתקרבת אל וודרוף והופכת לשותפתו העסקית, מפליא בהופעה מרסקת, וגם לג'ניפר גרנר, הרופאה של השניים, יש רגעים חזקים. ובכל זאת, סרטו של ז'אן-מארק ואלה ("ויקטוריה הצעירה") הוא ברובו כרוניקה, כזו שכמעט ולא מצליחה להתעלות מעל האירועים אותם היא מתארת אל חוויה גדולה יותר.
Can a Song Save Your Life? – חמוד ומפוספס
בימים האחרונים הפך הסרט הזה לאחד מחביבי הקהל בפסטיבל, מסוג הסרטים שנכנסים אליהם כשמחפשים משהו קליל. Can a Song Save Your Life אכן מצליח להיות מקסים, אבל (וכיאה לסרט שעוסק במוזיקה נשתמש במונח שהנחיל צדי צרפתי) רוב הזמן הוא פשוט ליד. קירה נייטלי מגלמת בת זוג של כוכב רוק שאוהבת לכתוב שירים ולשיר אותם, מארק רופאלו הוא מנהל בחברת תקליטים שתהילתו מאחוריו. לא נספר לכם אם השיר הצליח להציל את החיים שלהם, אבל את הסרט - לא תמיד.
הבמאי ג'ון קארני זכה להצלחה עם "פעם אחת", והוא בסרט הזה הוא מנסה נוסחה דומה. לפרקים זה עובד, אבל רוב הזמן התחושה היא שלצוות השחקנים שלו, שכולל גם את אדם לוין, היילי סטיינפלד וקת'רין קינר, מגיע קצת יותר. המהלכים העלילתיים פשוטים וצפויים מדי, אך ביניהם מסתתרות סצינות סוחפות שהופכות אותו בסופו של דבר לסרט שלא תסבלו בו. אפילו לא כשקירה נייטלי שרה.
מהו הסרט הסקסי ביותר בפסטיבל טורונטו? לדיווח הקודם