ארבע מילות קסם: "מבוסס על סיפור אמיתי". זה כל מה שסרט אימה זקוק לו כדי להפוך מסרט מפחיד לסרט שרודף את הצופה הרבה אחרי הצפייה. אין דבר יותר מבעית מהידיעה שהזוועות שראינו לנגד עינינו בסרט התרחשו במציאות, לכן יש לא מעט יוצרים שלא מהססים להשתמש במילים האלו כדי לתעתע בצופה ולגרום לו לחשוב שהסרט מבוסס על סיפור שבאמת קרה, כשבפועל זה רחוק מהמציאות. אבל יש מקרים בהם המציאות עולה על כל דמיון וכמה מהסיפורים המפחידים ביותר התבססו על דיווחים אמיתיים. הקריאה, כמובן, היא על אחריותכם בלבד.
מגרש השדים
מה שנחשב בעיני רבים לאחד מסרטי האימה המפחידים ביותר בכל הזמנים, למעשה מבוסס על ספר שנכתב על ידי וויליאם פיטר בלאטי, שיצא לאור בשנת 1971. הספר עליו מבוסס הסרט אמנם כולו פרי דמיונו של בלאטי, אך הוא שאב השראה מגירוש שדים אמיתי (לכאורה) שהתרחש בשנת 1949. בלאטי ראה פרסומים בעיתונים מקומיים על נער אנונימי בן 13 שהראה סימנים של דיבוק ולאחר מכן עבר שלושה גירושי שדים. לפי הדיווחים, הנער עבר את גירוש השדים בהצלחה וניהל חיים נורמטיביים. עם זאת, כמה שנים לאחר מכן עיתונאים וסופרים שחקרו את המקרה הגיעו למסקנה שמדובר היה בנער מופרע, שסבל מבעיות נפשיות וככל הנראה פברק את הכל. אנחנו משערים שסיבוב הראש ב-360 מעלות הוא רק תוספת של בלאטי.
אימה באמיטוויל
הסרט שיצא בשנת 1979 היה כל כך מסעיר, שגרר אחריו אינספור המשכונים ורימייקים (קרוב ל-20). בדומה ל"מגרש השדים", גם "אימה באמיטוויל" מבוסס על ספר שנכתב על ידי ג'יי אנסון, שביסס אותו על מקרה אמיתי. בנובמבר 1974 רולנד דה-פאו ג'וניור רצח שישה מבני משפחתו: אביו, אמו, שתי אחיותיו ושני אחיו בביתם שברחוב אושן אבניו בשכונת אמיטוויל שבלונג איילנד. שנה לאחר מכן משפחת לוץ עברה לגור בבית הידוע לשמצה, ורק 28 ימים לאחר מכן המשפחה נמלטה מהבית בטענה כי הם סבלו מתופעות על-טבעיות. עם זאת, אמינותם של משפחת לוץ מוטלת בספק עד היום ומשפחות אחרות שעברו לגור בבית אחריהם סיפרו ששום דבר חריג לא התרחש בזמן ששהו בו.
לזמן את הרוע
הזוג אד ולוריין וורן, שמציגים עצמם כחוקרי תופעות על-טבעיות ומגרשי שדים היוו השראה ללא מעט סרטי אימה, ביניהם סדרת סרטי "לזמן את הרוע" שוברת הקופות ו"אימה באמיטוויל". הסרט הראשון בסדרה מספר על משפחת פרון שעוברת לבית חדש ומתחילה לסבול מתופעות על טבעיות שונות שמסכנות את חיי המשפחה. "לזמן את הרוע" מבוסס על מקרה שהתרחש בשנת 1971, שאד ולוריין טענו שהיו מעורבים בו. לטענתם, הבית היה רדוף על ידי מכשפה שהתגוררה בו במאה ה-19, שכישפה את האדמה וגרמה למותו של כל מי שהעז לדרוך בה. עם זאת, אנשים רבים מטילים ספק באמינותם של הזוג וורן וסיפוריהם על גירושי השדים והרוחות שביצעו לאורך השנים.
פסיכו והמנסרים מטקסס
כמה מילים מרגיעות לפני הכל: לא, העלילות של "פסיכו" ושל "המנסרים מטקסס" לא באמת מבוססות על סיפורים אמיתיים אבל הנה החלק המטריד - הרוצחים הידועים לשמצה שמככבים בשני הסרטים (נורמן בייטס ו"פני עור", בהתאמה) מבוססים באופן חלקי על אד גיין, רוצח אמיתי שפעל בסוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50 בארה"ב, שזכה לכינוי "הקצב מפליינפילד".
אמו של גיין, אוגוסטה, הייתה נוצרייה אדוקה ואישה קשה שלא הייתה ממש מחוברת למציאות. היא לימדה את גיין שכל הנשים פרוצות (מלבדה, כמובן) ושהן לא פחות מנשק של השטן (מכאן ההשראה לדמותו של נורמן בייטס ואמו השתלטנית). גיין הודה ברצח שתי נשים, אבל הוא ממש לא הסתפק רק בזה. הוא היה חוטף גופות מבית קברות סמוך, מבתר אותן ומכין מהם חפצים שונים - ממסכות (מכאן ההשראה ל"מנסרים מטקסס") ועד למנורות וריפוד לכסאות. גיין נתפס ונשפט על מעשיו המזוויעים, אך טען לאי-שפיות ונשלח למוסד פסיכיאטרי, שם מת בשנת 1984 בגיל 77 מסרטן ריאות.
לזמן את הרוע 2
הסרט השני בסדרת סרטי "לזמן את הרוע" מתמקד בחקירה על-טבעית של הזוג וורן, שמגיעים לאנגליה כדי לעזור לאם חד-הורית שבתה בת ה-13 החלה להתנהג בצורה מוזרה. הסיפור מבוסס על מקרה שבני הזוג וורן טוענים שקרה באמת והתרחש בשנת 1977 באנפילד שבפרברי לונדון. אם דיווחה על רהיטים שזזים בכוחות עצמם בבית, קולות, רעשים, צעצועים ואבנים שנזרקים ללא שום הסבר. בנוסף היא דיווחה שבנותיה בנות ה-11 וה-13 עפות באוויר ואחת מהן מדברת בקול משונה, שלפי הזוג וורן תועד בהקלטה. גם שכנים שגרו בסמוך לבית טענו שהבחינו ברהיטים זזים בכוחות עצמם. חוקרים סקפטיים הטילו ספק במקרה וטענו בין היתר שמדובר בתעלול של הילדות לטובת פרסום. גם תמונה שלכאורה מראה את אחת הנערות צפה מעל המיטה נחשבת לא אמינה מאחר שייתכן שהמצלמה תפסה את הנערה קופצת על המיטה, בהיותה באוויר. וכאמור, דיווחיהם של הזוג וורן מוטלים בספק עד היום.
הנרי: דיוקן של רוצח סדרתי
הסרט משנת 1986 שהכיר לעולם את מייקל רוקר (יונדו מ"שומרי הגלקסיה") ומאז הפך לקאלט, מבוסס על הרוצח הסדרתי הנרי לי לוקאס, שהתוודה על לא פחות מ-600 מקרי רצח. אלמנטים מחייו שמוצגים בסרט אכן התרחשו, כמו העובדה שאמו עבדה בזנות ולעתים הייתה מכריחה אותו לצפות באקטים בינה לבין לקוחותיה ואף מכריחה אותו ללבוש בגדי בנות. אבל דווקא כשזה נוגע לזוועות שביצע, התברר זמן מה לאחר מכן שרובן לא באמת קרו. התגלה שמרבית מקרי הרצח שלוקאס טען שביצע היו פרי דמיונו בלבד ונועדו "לסתום חורים" עבור המשטרה שחיפשה אשמים למקרים שנותרו לא פתורים. עם זאת, יש הטוענים כי הוא ביצע לפחות חלק מהרציחות ולבסוף הוא הורשע ב-11 מקרי רצח ונידון למאסר עולם.
השדים של אמילי
הסיפור, שמתמקד באמילי רוז, צעירה בת 19 שמתה מפצעיה לאחר גירוש שדים כושל, מבוסס באופן חלקי על סיפורה של אנליז מישל בת ה-23 מגרמניה. בגיל 16 אנליז סבלה מהתקף והיא אובחנה בפסיכוזה כתוצאה מאפילפסיה של האונה הרקתית. זמן קצר לאחר מכן היא אובחנה בדיכאון וטופלה במוסד פסיכיאטרי. כשהגיעה לגיל 20 החלה לסבול מהזיות ודיווחה על קולות שאומרים לה שהיא "תירקב בגיהנום". אחרי שהטיפול הפסיכיאטרי לא הועיל, אנליז ומשפחתה החלו להאמין כי היא סובלת מדיבוק. היא הביעה סלידה מצלבים ואלמנטים נוצריים אחרים ולבסוף הוריה ביקשו שיבוצע בה גירוש שדים. ביולי 1976 היא נפטרה בביתה כשהיא שוקלת 30 קילו בלבד. מנתיחת הגופה עלה כי היא סבלה מתת-תזונה והתייבשות, כתוצאה מכך שבמשך שנה שלמה בוצעו בה יותר מ-60 גירושי שדים והרעיבו אותה. במשפט שנעשה לאחר מותה, הוריה ושני הכמרים שהיו מעורבים בגירוש השדים נמצאו אשמים בהריגה כתוצאה מהזנחה.
שתיקת הכבשים
דמותו של חניבעל לקטר אמנם נכנסה לפנתיאון, אך זוהי דווקא דמותו של הרוצח הסדרתי "באפלו ביל" שמבוססת על אדם בשר ודם. בסרט "באפלו ביל" חוטף צעירות, רוצח אותן ומפשיט אותן מעורן כדי לייצר לעצמו בגדים מהעור הצעיר והיפה שלהן - לא לפני שהוא הכניס אותן לבור במרתף שלו והכריח אותן למרוח קרם לחות ולא - הן ייענשו בעזרת צינור מים. "באפלו ביל" מבוסס על גארי מייקל היידניק, רוצח שפעל בארה"ב בשנות ה-70. היידניק חטף, עינה ואנס שש נשים אפרו-אמריקאיות ורצח שתיים מהן. הוא היה מחזיק את החטופות שלו בבור במרתף, מנע מהן מזון ועינה אותן בין היתר באמצעות מכות חשמל. את הנשים שרצח ביתר ואף בישל חלקים מהן בביתו. גם שתיקת הכבשים מבוסס על ספר. הסופר שאב השראה מכמה רוצחים שפעלו בארה"ב ובעיקר מהיידניק ואד גיין, שהיווה השראה כאמור גם לעוד סרטי אימה קלאסיים.
ורוניקה
סרט האימה הספרדי שיצא לפני שנה בנטפליקס והפך לסנסציה ברשתות החברתיות כשאנשים דיווחו שלא הצליחו לסיים את הצפייה מרוב שפחדו, מבוסס באופן חלקי על מקרה אמיתי שהתרחש במדריד בתחילת שנות ה-90. בדומה למתואר בסרט, אסטפניה גוטיירז בת ה-18 השתמשה בלוח סיאנס במטרה להעלות רוח של אדם קרוב שמת, אך התהליך השתבש כשנזירה בבית הספר שלה נכנסה. מאז היא החלה לסבול מהזיות, טענה שדמויות כהות מסתובבות בבית ונבחה על בני משפחתה. שישה חודשים לאחר שעשתה את הסיאנס, אסטפניה נפטרה. מנתיחת הגופה עלה שהיא מתה מדום לב, אך לא הצליחו להסביר את הסיבה לעומק. לאחר מותה, משפחת גוטיירז דיווחה על תקריות על-טבעיות בביתם, כמו חפצים שזזים בכוחות עצמם ומכשירים שמופעלים ונכבים באופן ספונטני. שוטרים הגיעו לבית ועל פי הדוחות המשטרתיים, הבחינו בכתמים חומים הדומים לכתמי דם ברחבי הבית, שמקורם לא מוסבר. הסיפור ידוע עד היום בספרד כיוון שגם השוטרים עצמם דיווחו על דברים לא מוסברים שהתרחשו בבית כאשר הגיעו לזירה.
אנאבל
הסיפור על ה-בובה הכי מפחידה שנראתה על מסך הקולנוע בשנים האחרונות מבוסס על סיפור אמיתי. גם במקרה הזה כדאי להביא בחשבון שהתסריטאים של "אנאבל" זרמו עם הדמיון שלהם במידה רבה, למרות שהרקע לסיפור התרחש במציאות (שוב, אם אתם בוחרים להאמין לזוג וורן). בשנת 1968 זוג סטודנטיות טענו שבובת סמרטוטים בבעלותן ("רותי סמרטוטי" אצלנו), מתנהגת באופן מרושע ומפחיד. הזוג וורן נקראו לעזרה והם הסיקו כי על הבובה השתלטה רוחה השטנית של ילדה קטנה שמתה בשם אנאבל. את הבובה הם שמרו במוזיאון הפרטי שלהם יחד עם חפצים אחרים שדבקו בהם "רוחות שטניות".