בייבי בום
פרט לאויסטר, חרדת קיום היא האפרודיזיאק החזק ביותר שידוע לאדם. עובדה, בין השנים 1946-1960 האמריקאים, או לפחות הליבידו שלהם (תקופת טרום-הגלולה, זוכרים?) הבין שגם הם יכולים לתרום למלחמה בין הגושים. זה נגמר בנסיקה ברישום הנישואים באומה וקצת לאחר מכן בפלוס של כ-80 מיליון ילדים עם פספורט אמריקאי. הצעד הבא היה לקחת את כל האזרחים האלה לפרברים נוצצים וחדשים, כי פשוט לא נותר מקום. פייר? עם יוקר מחייה כזה, גם אנחנו היינו תורמים בכיף למאבק הדמוגרפי.
גרסת 2014: עם 143 מיליון רוסים על 313 מיליון אמריקאים, היאנקים יכולים להמשיך ולאמץ את תרבות הקונדום. חוצמזה, אף אחד לא חייב לשחק פייר בעידן בו אפשר להזמין אריזת חיסכון של 15 כלות רוסיות באינטרנט.
מי גבר
לפי ההיסטוריון דומיניק סטנדברוק, ג'יימס בונד מעולם לא נתפס גברי כל כך כמו שהיה בסרט "מרוסיה באהבה" מ-1963. הסרט הציג את הפנטזיה המערבית שלא רק לנצח, אלא לעשות את זה עם קלאסה. העולם האנגלוסקסי רצה לתפוס את עצמו כאולטרה גברי ובאותה נשימה כהיפך הגמור מכל מה שנתפס רוסי – טכנולוגי, חלקלק, מודע לעצמו ועמוס סטייל בקטע מפגר. זה עבד: "מרוסיה באהבה" הסתבר כאבן דרך רצינית שביצרה את הקהל בהזדהות מגוכחת עם המרגל השנון וחיזקה אותו בעמדתו האנטי-סובייטית.
גרסת 2014: כל מי שראה את הבוק של פוטין בלי חלק עליון יודע שהפעם נכונה לארה"ב מלחמה קשה, ואם בצילומי-גוף בשעת דיג-קרח עסקינן, כדאי לאובמה להפשיל שרוולים ולבקש ממישל כמה תרגילים ליד האחורית. מצד שני, אנחנו כבר לא בשנות השישים – אם מנהיגי המעצמות ייקחו את זה לדאנס-אוף ביוטיוב, קרים תהיה תחת ריבונות אמריקאית תוך 14 שניות בדיוק.
מי רוצה להיות קוסמונאוט
בתוך קרב השרירים הטכנולוגי-מלחמתי הזה, השיא היה ככל הנראה בשאלה מי יהיה הראשון להגיע לחלל. בשנים שלפני נחיתת האדם על הירח, שיגרו המעצמות לחלל כל דבר שניתן היה לקשור לחללית. אתם אולי לא זוכרים, אבל בהתחלה הייתה זו ברית המועצת שכיכבה במירוץ, והצליחה להעיף לווין, כלבה ואפילו בחור אחד שלא נחת בשומקום ולכן אף אחד לא זוכר אותו. כל זה השתנה כמובן עם הזינוק שארה"ב דפקה בשנות השישים, שהחל בצעד קטן ונגמר במעבורת החלל, שאיפשרה שהות רצופה בחלל החיצון.
גרסת 2014: עזבו אתכם מנטישת האטמוספירה, מי בכלל רוצה להיות בחלל החיצון? לא ראיתם "כוח משיכה"? מה אכפת לכם אם יש חיים מחוץ לכדור הארץ כשבקושי יש לכם חיים עליו? רוצים חלל? בסדר. המעצמה שמצליחה להעיף את העצם הכבד ביותר לשמיים מנצחת. ארה"ב תתחיל עם עם משפחת קרדשיאן וזה יסיים את מירוץ זריקת הזבל לחלל מהר יותר משתספיקו להגיד ספוטניק.
רד מעל מסך הטלוויזיה שלי
זו לא חכמה לעשות פרופגנדה טלוויזיונית כשאתם האומה היחידה שיכולה להרשו לעצמה טלוויזיה – ובכל זאת בראשית המלחמה הקרה זה היה פחות או יותר המצב. סרטי תעמולה עם שמות כמו Red Nightmares הפכו נגישים מתמיד, ומבחר סדרות כמו "תשאירו את זה לביוור" או "אוזי והרייט" אולי לא דיברו על הפצצה בקול רם, אבל טרחו להדגיש את מה שידוע עד היום כ"דרך החיים האמריקאית" (אבא תמיד צודק, אמא תמיד צודקת כשאבא לא שם) כדרך החיים האולטימטיבית. אף אחד לא היה צריך לדבר על פטריוטיות, כי ברור שלכולם יש דגל אמריקאי תלוי בכניסה לבית. נו, אף פעם לא ראיתם פלזנטוויל?
גרסת 2014: יוסטון, יש לנו בעיה. הטלוויזיה האמריקאית הנוכחית כל כך עסוקה בלחשוף את קרביה הרקובים של ארה"ב שהמורל הלאומי נמצא בסכנה ממשית. אבל אל חשש, תמיד אפשר לצאת מנקודת הנחה שהרוסים לא יודעים את זה, ולמכור את הסדרות האפלות של התקופה כאילו מעולם הן מעולם לא יצאו מעולמה של "שולחן לחמישה".
ואתם רוקדים
אוקיי, אז לאמריקאים היה את הכסף, את הבונד וגם את המסך הקטן, אבל הנה דבר אחד שבטוח לא היה להם – מקהלה! מקהלת הצבא האדום ניסתה לפנות למורל הלאומי הסובייטי כדי להסיח את דעתו של העם מזוטות כמו חופש התארגנות, וכשיש לך רק תחנת רדיו אחת, אתה תתרגש חביבי. האינדוקטרינציה הצליחה מעבר למצופה ובקטע מלחיץ לאללה, מקהלת הצבא האדום עדיין פופולרית אש ברחבי רוסיה (ראו סרטון).
גרסת 2014: מכיוון שאצל מצביעי פוטין עדיין לא נס ליחה של מקהלת החיילים והמלווה שלהם במנדולינה, אין למערב אלא להשיב מלחמה בעזרת כלי המלחמה שלו. כן, אני מדברת על "גלי". מועדון השירה הביזארי שכבר רגיל שהאויבים שלו אדומים, יגייס מחדש את כל הסלבס שאי פעם הופיעו בסדרה לפרק דרמטי, שיכלול פלישה לקובה והחרמת כל החצוצורת באי. ראול קסטרו יתאהב נואשות בליה מישל וינטוש את הסיגר כדי ללכת איתה לקולג' (או לתואר שני. תזרמו); בגלל שמדובר בסדרה של פוקס, כל הסיפור ייגמר בדואט של Back in the USSR.
Duck and cover
אי אפשר לדבר על המלחמה הקרה בלי הסיסמה המנצחת שלה. בתוך מירוץ החימוש ותחת האיום האטומי הסובייטי, נאלצה אמריקה לספר לילדיה איך יגנו על עצמם במקרה של הפצצה גרעינית. לא ברור עד כמה ההוראה שנחרטה בזיכרון הלאומי, "התכופפו וכסו את הראש", הייתה רצינית אצל מי שהגו אותה (בכל זאת מדובר בטכניקה שבקושי יכולה להגן עליך בקרב אגרופים) – אבל היא תפסה ברצינות שקשה לשער, וכל ילדי הגן ובית הספר התאמנו במשך שנים על להיכנס מתחת לשולחן ולכסות את הראש עם הידיים.
לאיטיים שביניהם (רגע, קודם לכסות או קודם להתכופף?!) המוסד אפילו סיפק צב מצויר בשם ברט, שהגיע עם שיר קליט וקצבי (בערך ולא ממש) על הדרך בה ניצל מפצצת אטום כשהתכופף וכיסה את הראש. הסרטון הבא מומלץ מאוד לא רק בגלל ברט הזהיר, אלא גם בגלל שהוא מפרט בצורה הכי מהימנה אי פעם מה עושה פצצת אטום: "היא עלולה להעיף אתכם חזק".
גרסת 2014: אותו הדבר. מה כאן לא עדכני בדיוק?