"ישראל של היום היא כמו גרמניה של שנות ה-30"

לכאורה, הדיסוננס שבין הסרט הקטן, האישי והנוסטלגי של משגב, לבין המלחמה שמתחוללת בחוץ, כמוהו כמו הפער בין עזה לתל אביב. פער גדול לא פחות מפריד בין תל אביב שמופיעה בסרט – זו של שנות ה-60, של קפה "כסית" ושל הימים בהם העיר העברית הראשונה עדיין הייתה המאור הגדול של התרבות הישראלית – לבין תל אביב של ימינו, מעוז השמאל המנותק, הדקדנטי וההזוי.

בניגוד לחלפי, שמצטייר בסרט כאדם צנוע ונחבא אל הכלים, משגב אף פעם לא נותן למוזות שלו לנצור לשון, גם לא בתקופת מלחמה. להיפך. "אנחנו בתקופה חשוכה ואני לא רוצה לייפות אותה. זה יהיה לא רציני להתראיין לסרט שעשיתי על משורר ולנסות לייפות את הימים שאנחנו נמצאים בהם היום", הוא מבהיר כבר בתחילת הראיון, וממהר לשלוף קביעה פרובוקטיבית מהשרוול: "צריך להשוות. תהליך השוואתי הוא תהליך שבו אתה בודק מה דומה ומה שונה. אני באמת חושב שאנחנו נמצאים בתחילת שנות השלושים של גרמניה. השוואה היסטורית היא תמיד מאוד חלקית כי דברים לא חוזרים על עצמם, זה תלוי ביותר מדי גורמים, אבל כיוון שהשקעתי שנים יותר מדי ארוכות מחיי בלקרוא על גרמניה, זה פשוט מטורף להתעלם מנקודות הדמיון".

כמו מה למשל?
"אתה ממש רואה איך עוד ועוד מעגלים נופלים שבי בתעמולת השנאה והסגידה לכוח, והמחשבה הזאת שרק בכוח ובאחדות אפשר יהיה לפתור את הכל. קשה להאמין שזה קורה אצלנו. זאת הפואטיקה ההיסטורית המבעיתה שנולדנו לחיות בה. אין יום שאני לא חושב על זה. זה בהחלט מוציא מהדעת. יש שורה שלמה של מהלכים כאלה, יש אלימות אדירה, גם של המדינה וגם של קבוצות עצמאיות לכאורה, נגד מיעוטים אתניים ופוליטיים. בחודשים האחרונים אנחנו רואים אלימות פיזית על בסיס כמעט יומיומי, בדיוק כמו בגרמניה של התקופה ההיא, תוך כדי העלמת עין וגישה מאוד ידידותית מצד רשויות החוק".

יש טעם בהשוואה הזאת? היא לא סתם פרובוקציה שמקוממת אנשים ומנכרת אותם עוד יותר מהשמאל?
"אני נשאל על זה המון, אבל לשמחתי אני לא פוליטיקאי, אני לא רואה את עצמי כאחראי לרמת הפופולאריות של השמאל. אני לא מתיימר לייצג אף אחד חוץ מאת עצמי, לא מפעיל שיקולים כאלה. לא ראיתי גם ששכנוע בדרכי נועם או בטיעונים נימוסיים עשה משהו. המוטו שבחרתי לבלוג הוא 'מורידים את הכפפות, מורידים את המסכות'. די, נשבר לי, היינו נחמדים מספיק שנים ולא הגענו לכלום. אני בהחלט מודע לזה שזה קצת חריג במחנה הפוליטי שאני משויך אליו. אני חושב שזה גם קשה מאוד להרבה מהימנים. הם לא רגילים שמדברים איתם באגרסיביות ולא מתנצלים ואומרים להם בדיוק מה הם. אף פעם לא הייתי פציפיסט. לא מאמין בזה".

אולי אתה סתם אוהב להרגיז ימנים?
"תשמע, זה גם חלק מזה. בדיוק כמו כל התקופות האלה בהיסטוריה, יש חשיבות בלשמר את ההתנגדות ולא להתכופף. אנשים פה ממש פסיכים ומוטרפים, לפחות שלא ירגישו טוב מזה".

"מחרימים עסקים ביפו, כי ברור שהם אשמים בירי הטילים"

משגב, במקור מקיבוץ חפציבה ליד הגלבוע, עבר לפני 17 שנה לתל אביב ולפני כשנתיים וחצי קבע את מושבו ביפו, שם הוא מתגורר עם אשתו סיון ועם ארבעת ילדיו – נוי, גוני, אלי ולירי. מבחינתו זה כמו לגור בתל אביב, רק עם אמירה פוליטית. "אני גר במה שאני מכנה יפו לייט, שזה ממש על הכניסה לתל אביב, ככה שאני לא רואה שום הבדל", הוא אומר. "עם זאת, אני מודע לכך שהיום זה נחשב למעשה פוליטי אמיץ להמשיך לקנות ירקות ולחמניות בחנויות של ערבים, אז אני שמח שלפחות לי ולילדים שלי יוצא לעשות את זה. גם ביפו אפשר בהחלט לראות החרמה שקטה של עסקים וחנויות של ערבים, כי הרי גם ערביי יפו אשמים במנהרות ובטילים של החמאס, זה הרי ברור".

גם אם הוא לא התכוון לכך, סרטו החדש של משגב הוא כל כולו שיר קינה לארץ ישראל הישנה, המפא"יניקית והצנועה. "אני נורא קיוויתי שזה לא יהיה כזה סרט נוסטלגי על תל אביב הקטנה של פעם", הוא מצטחק. "אני מודע לזה ש'נוסטלגיה' היא מונח בעייתי והכל, אבל אני לא יכול לגמרי להתכחש. כנראה שיש שם משהו. כן, אתה יודע מה, בימים אלה עם כל מה שקורה מסביב, אני לא מתבייש יותר. אני מבין שכל הקלקולים צמחו איפשהו בדרך, והזרעים אולי נזרעו בתקופות האלה שאנחנו עורגים אליהן, אבל נראה לי שזה באמת הולך ונהיה רע. יש ציטוט מפורסם של אריק איינשטיין על נוסטלגיה שאני מאוד אוהב – 'זה לא שפעם היה יותר טוב אלא שהיה פחות רע'. לימי מפא"י אני בטוח לא מתגעגע, אבל לאריק איינשטיין כן. לא יודע מה לא בסדר איתי, כנראה בכל זאת משהו נדפק בקיבוץ".

אפרופו אריק איינשטיין, איך היה לדבר איתו ועם יורם קניוק במהלך הצילומים, ואיך אתה מסביר את זה שכל כך הרבה מרואיינים שלך מתו?
"כן, זו כמעט קללה! זה היה תענוג, כל הקשר עם אריק איינשטיין ממש ריגש אותי. יצאתי לסרט עם הערצה לאריק ולמפעל התרבותי שלו ולצערי לא הצלחתי לשכנע אותו להצטלם, אבל הוא כן שוחח איתי ארוכות בשיחה שהוקלטה לסרט, אז זה ריגש אותי הכי ברמה של גרופי. זה סרט שהמרואיינים בו מבוגרים מאוד אבל התחושה שלי הייתה שהם מלאי חיים ואפילו מעוררי קנאה, ופעם אחר פעם נתקלתי בהרגשה שהם היו דורות הרבה יותר מגניבים משלנו. אנחנו רואים בעצמנו דור פרוע ומעודכן וקוסמופוליטי אבל אנחנו בעצם נורא שמרניים וקונפורמיסטיים יחסית אליהם".

למה דווקא חלפי?
"חשבתי שזאת יכולה להיות התרומה הצנועה שלי, להושיב אותו על הפנתאון, כי על הגדולים באמת עושים סרטים - אלתרמן, פן, יונה וולך - וחלפי לא זכה לזה, למרות שהציבור הרחב מכיר אותו ואת שיריו יותר מכל שירה אחרת בגלל שהם הולחנו".

בשנתיים וחצי האחרונות הוא עבד און אנד אוף על הסרט שהופק לערוץ 8, כשבמקביל פוטר מעבודתו ב"ידיעות אחרונות", מהלך שזכה לתהודה רבה לאחר שמשגב דאג להפוך את הנסיבות שמאחוריו לפומביות. לפני כשנתיים הועסק מחדש על ידי "הארץ", והבלוג שהוא מתחזק שם מאז הוא מהעמודים הפופולריים באתר. מבחינת משגב מדובר בסיפור הצלחה, גם אם הוא טוען שהוא נמנע מלהסתכל על הרייטינג. "ב'הארץ' יש את כל המנועים האפשריים למדוד כניסות ויציאות וקישורים ונדרתי נדר לא להתמכר אליהם, זה רק יקלקל את הכתיבה", הוא מסביר. "אני רואה שכל דבר שאני מפרסם הוא מהנצפים ביותר, ומאז שהתחיל כל הטירוף בחודש האחרון הייתה עליה דרמטית, ככה שאני כן רואה שיש עליה וביקוש דווקא מהכיוון הזה".

• אברהם חלפי
• אורי משגב