1. כוח משיכה (אלפונסו קוארון, 2013)
האם "סרט העשור" פירושו רק "הסרט הטוב ביותר בעשר שנים נתונות" או גם "יצירה שמהווה את הייצוג הטוב ביותר של העשור על מגמותיו ואופנותיו"? שאלה טובה, אבל "כוח משיכה" - סרט העשור של מאקו תרבות - מייתר לפחות חלקית את הדיון. הרי אפילו מי שלא רואה את האיכויות שלו יסכים שאי אפשר היה ליצור אותו באף עשור קולנועי אחר: טכנולוגיית התלת ממד, שהופיעה לראשונה בזירה בשנות ה-50 של המאה הקודמת וניסתה לעשות קאמבקים לאורכה, הבשילה לתצורה המודרנית שלה רק ב-2009, עם "אווטאר" של ג'יימס קמרון. זה כאילו עניין טכני, אבל רק כאילו, מפני שאלפונסו קוארון עשה דבר פשוט מדהים עם הטכנולוגיה הזאת: הבמאי המקסיקני יצר חיבור מושלם בין המהות של יצירה קולנועית והמראה שלה. בין צורה ותוכן, אם לנסח את זה קצת כמו באקדמיה.
יש אנשים שרואים ב"כוח משיכה" אח קטן ל"2001: אודיסאה בחלל". מבחינתי הוא בן דוד לשני סרטים אחרים לגמרי, שניהם של רוברט זמקיס: "קונטקט" ו"להתחיל מחדש". אחד שולח בחורה להתמודד עם השדים שלה בחלל, השני זורק אדם לשרוד על אי בודד. אלפונסו קוארון עשה כאן זמקיס יותר טוב ממה שזמקיס עושה זמקיס, בטח בשנים האחרונות, והסרט שלו הוא יצירת מופת שמצליחה לומר משהו על רוח האדם, להציע חידושי לשון קולנועיים, לרגש כאילו אין לה רובד אינטלקטואלי ולהפעיל את השכל כאילו היא לא נוגעת לכל חדרי הלב. באופן אישי בחרתי אמנם בסרט אחר לראשות העשור - זה היה "המפגש" של דני וילנב - אבל אני מבסוט אש ובעיקר מופתע לטובה מכך שזו הבחירה המשוקללת של אנשי מאקו תרבות. בכל זאת, טעמים של עשרה אנשים שברובם אינם אני. ואחד מהם הוא איתמר רונאל. (תומר קמרלינג)
>> לכתבה המלאה: תנו לקמרלינג לשכנע אתכם ש"כוח משיכה" הוא סרט העשור
2. הרשת החברתית (דיוויד פינצ'ר, 2010)
הסרט הזה לא יכול היה להיכשל - לא כשהוא לוקח את התופעה התרבותית הכי חשובה של העשור הקודם ומספר אותה דרך משולש שווה צלעות של כישרון ואגו: הבמאי דייויד פינצ'ר ("מועדון קרב"), התסריטאי ארון סורקין ("הבית הלבן") והגיבור מארק צוקרברג.
"הרשת החברתית" נעשה בצלמו של צוקרברג: מבריק ודורסני. לא פחות מכך, הוא נעשה בצלמה של פייסבוק (בשיאה): מסחרר ולא משחרר. סורקין, פינצ'ר וג'סי אייזנברג בתפקיד מושלם תופסים את הצופה מהדיאלוג המהפנט הראשון (רוני מארה, בתפקיד אריקה אולברייט, זורקת את צוקי) ולא מרפים עד הרגע האחרון (צוקי שולח בקשת חברות לאריקה). המסלול הזה היה המסלול שכולנו עברנו ביחד עם פייסבוק: מעתיקים את החיים החברתיים שלנו לרשת, ואז מרפרשים עד אין קץ כדי לזכות בפידבק שבחיים האמיתיים היינו מקבלים מיד. לפחות במובן הזה, "הרשת החברתית" הוא סרט שמגדיר דור. עשור אחרי "מועדון קרב", פינצ'ר עשה זאת שוב. (ניב שטנדל)
3. תברח (ג'ורדן פיל, 2017)
הפתיחה לא מבשרת על שום דבר יוצא דופן בתולדות ז'אנר האימה: צלם שחור יוצא לפגוש לראשונה את משפחתה של החברה המאוד לבנה שלו, מקבל וייב קצת מוזר מאבא שלה וקצת מלחיץ מאימא שלה - פסיכיאטרית שעוסקת בהיפנוזה, שזה תמיד קצת מלחיץ - ועל הדרך שם לב שמשהו לא נראה כשורה עם שני עובדי משק הבית השחורים של המשפחה. אבל את מה שהבמאי-תסריטאי ג'ורדן פיל עושה מכאן ואילך, ולמעט האמת גם מהרגע הראשון, מעולם לא ראינו לפני "תברח".
מצד אחד יש כאן השפעה היצ'קוקית מובהקת. מצד שני יש בדיחות צחק-בקול-רם. מצד שלישי בא הנאום של עוזרת הבית - מונולוג ה"No no no" האינסטנט-קלאסי - ובזמן אמת ברור לך שהרגע צפית באחד הרגעים הקריפיים בתולדות הסרטים. ל"תברח" יש מה להגיד על מתח גזעי, אבל הוא עושה את זה בחוכמה ולא באיזו התלהמות דידקטית; הוא ממציא חידושים ז'אנריים (הו, הנפילה דרך הרצפה!), אבל לא עושה מזה סיפור גדול; והוא מגניב, הכי מגניב, מספיק מגניב כדי שייראה שזה בא לו בקלות. פשוט סרט חד פעמי (תומר קמרלינג)
4. התחלה (כריסטופר נולאן, 2010)
בדיוק לפני שנה התראיין מייקל קיין לאתר "SyFy Wire" ופתר, אולי, את סוד סיומו של "התחלה". הבמאי-תסריטאי כריסטופר נולאן, סיפר קיין, אמר לו שאם הוא משתתף בסצנה - זו סצנה מציאותית. מכאן שהופעתו של קיין בסצנת הסיום מבהירה, כך נראה, שגיבור הסרט קוב (לאונרדו דיקפריו) חזר הביתה.
יותר משהיא פותרת את החידה שגירדה פדחות במשך שמונה שנים, האנקדוטה הזו מלמדת עד כמה עוצמתית האניגמה של "התחלה". בידיים של במאי אחר, או במחשב של תסריטאי אחר, "התחלה" עשוי היה להיות מתויג כיצירה סתומה ואוונגרדית. אבל אצל נולאן המבריק זה היה סרט שריתק את הגולשים במשך שעתיים וחצי, ואז במשך חודשים ארוכים של תיאוריות, תזות וספקולציות, הכל בניסיון לשרטט את הקו שמגדיר את הסרט: הגבול שבין חלום ומציאות.
זה סרט חכם, מאתגר ומעורר מחשבה - אבל גם מותח, מרגש ומרתק. זה קולנוע ארט האוס בגוף של בלוקבאסטר. ההיה או חלמנו חלום? (ניב שטנדל)
5. פרידה (אסגהר פרהאדי, 2012)
מבקרי סרטים אוהבים להשתמש בצמד המילים "דרמה מטלטלת", אבל אם יש סרט שראוי באמת לשתי המילים האלו זה "פרידה" של פרהאדי. מה שמתחיל כסיפור אנושי קטן, הולך ומסתעף וחושף סיפור מורכב ומלא רבדים על החוויה האנושית. בתסריטו המקורי והמדויק בצורה יוצאת דופן, פרהאדי שוזר סוגיות מקומיות הנוגעות לחברה האיראנית בימינו, בסוגיות אוניברסאליות שכל צופה יכול להזדהות עמן; ממערכות יחסים, דרך מעמדות, דת, משפחה ואבל. פרהאדי מגייס את כל הכלים הקולנועיים שלרשותו; בימוי מדויק, משחק אותנטי, עריכה קצבית וצילום המקנה תחושה כמעט דוקומנטרית - לטובת יצירה דרמטית חכמה ורגישה, שהמורכבות המוסרית שלה מדביקה את הצופה למסך ומערערת אותו גם הרבה לאחר הצפייה. (מעיין גוטנמכר)
6. העור בו אני חי (פדרו אלמודובר, 2011)
אחרי עשור של סרטים פיוטיים ומתונים יחסית, הבמאי הגאון פדרו אלמודובר חזר לימיו הפרועים עם מותחן אירוטי מטורלל לחלוטין, במשמעות הטובה ביותר של המילה. הוא משתמש בתבנית של "רומן משרתות" טראשי - רופא מטורף מפתח מערכת יחסים רומנטית ומינית עם שפנפנת הניסויים האנושית שכלא בביתו - כדי לפרק בצורה רדיקלית את מערכת היחסים בין גוף, מגדר וזהות. לא נחשוף את רצף הטוויסטים המבריקים והמופרכים דרכם הסרט מטלטל את אותך מקצה לקצה בחדווה אנרכיסטית, רק נזהיר שזה ממש לא סרט שמרחם על צופיו. אלמודובר לא סתם שומט את השטיח מתחת לרגלנו, הוא מושך אותנו פנימה בעדינות ואז מפיל אותנו ארצה ומוסיף שתי סטירות מצלצלות. זה סרט חושני וחולני באותה מידה, מפתה ומטריד, מטופש ועמוק וכזה שמעביר את הצופה חוויה מצמררת, משמעותית ובלתי נשכחת. (איתמר רונאל)
7. המפגש (דני וילנב, 2010)
סרטי "מגע ראשון", אותם מסעות קולנועיים שמדמייניים איך ייראה הרגע שבו התרבות האנושית תפגוש לראשונה תרבות חייזרית, נוטים מטבעם לעסוק בתקשורת. "מפגשים מהסוג השלישי" של סטיבן ספילברג מסתיים בסצנה האלמותית, החונקת מרוב אופטימיות, של הדיאלוג בין אורגן האורות של בני האדם לספינה החייזרית; "קונטקט" של רוברט זמקיס יוצר מהרגע הראשון קשר מושלם בין ילדה שחושבת שאולי-אולי רדיו החובבים שלה יאפשר לה לתקשר עם אמה המנוחה ובגירה שמחפשת חיים חיזריים. "המפגש" של דני וילנב עושה לזה "משווה ומעלה", ותוהה איך תיראה השפה החייזרית עצמה. התשובה - לא סתם "ככה" אלא "ככה מדברים יצורים שתפיסת הזמן שלהם שונה לחלוטין משלנו" - היא טיל אוויר-אוויר של מדע בדיוני ושל קולנוע. עזבו, אני יכול לדבר על זה כל כך הרבה שביקורת שלמה לא הצלחתי להירגע. (תומר קמרלינג)
8. הקול בראש (פיט דוקטור, 2015)
קטעי הסלפסטיק די מיותרים, יש דמויות/ רגשות שמסרבות/ מסרבים להתפתח (פחד וגועל, אם להיות ספציפי), ובהשוואה לסרטים אחרים של פיקסאר, "הקול בראש" נעדר ממד של ספקטקל קולנועי. מול זה הביא לנו הבמאי-תסריטאי פיט דוקטר 94 דקות של סיפור כל כך סוחף ותובנות כל כך מדויקות על האופן שבו אנחנו מרגישים וזוכרים דברים שהוא גרם לי לבכות בשלוש סצנות נפרדות ומפוזרות (כלומר לאורך הסרט; הן עצמן דווקא לגמרי מהודקות). הראשונה - סצנת ההחלקה על הקרח שמבצעות במקביל ג'וי וריילי - היא בעיניי אחת הסצנות הגדולות של העשור הקולנועי היוצא, עם ובלי קשר לסרט שסביבה.
"הקול בראש" הוא סרט נפלא מאינספור בחינות, אבל הוא בראש ובראשונה הפיצוח הקולנועי המושלם של הנוסטלגיה. זה משהו שלא הצלחתי לעמוד בו מרוב צער ומרוב יופי - לא בצפייה הראשונה, לא בשנייה ולא בשלישית, במטוס שלא נדע. לגבי הרביעית, אעדכן. (תומר קמרלינג)
9. חייבים לדבר על קווין (לין רמזי, 2011)
הבמאית/ תסריטאית לין רמזי עומדת מאחורי היצירה הקשה הזאת על ילד רע (בעיקר עזרא מילר, אבל גם שחקנים נוספים בשלבים מוקדמים יותר בחייו של קווין). טילדה סווינטון אדירה בתפקיד האמא שיודעת שהיא יצרה מפלצת, אבל לא שוכחת שזאת המפלצת שלה. זה סרט שצריך לבוא עם אזהרת "לא לאנשים שמצפים לילד ראשון או בכלל", אבל זה כמובן הרבה יותר מזה: מצד אחד סרט אימה שמזקק את הפחדים ההוריים והטרום-הוריים; מצד שני קולנוע חברתי, מבט מפוכח ואכזרי על מקרי האלימות ההמוניים בבתי הספר בארה"ב, תופעה שהיא ממילא לא נתפסת, אז רמזי לא מתיימרת להבין. רק להביט איתנו מהצד ב - שוב - אימה טהורה. זה באמת לא קל, אבל זה באמת מופתי. (תומר קמרלינג)
10. מסיבת רווקות (פול פייג, 2011)
אל תזכרו את "מסיבת רווקות" כסרט השלשולים וההקאות, כי הוא הרבה יותר מזה. החברה הכי טובה של אנני מתחתנת והחתונה הזו, שמזכירה לה כמה החיים שלה תקועים ונאחסיים כבר שנים, באה לה יותר במקולקל ממנת בשר מתובל במסעדה ברזילאית מפוקפקת. במהלך הסרט, אנני תכיר חברות חדשות, כל אחת מופרעת ומתוקה בדרכה. היא תלמד להפסיק לרחם על עצמה, וגם שאסור לעררב דרינקים וכדורי שינה כשהיא עולה על טיסה. וזה יהיה מסע מצחיק להפליא, אבל גם דוחה עד כדי הסטת פנים מהמסך. זה סרט פיל-גוד שהכל בו רע, וסאטירה על תעשיית החתונות במרכזה אמונה ונאיבית במונוגמיה. זו תצוגת משחק פנומנלית של קריסטן וויג, מליסה מקארתי ורוז ביירן, דיון משוכלל למדי בג'נטריפיקציה, ואיכשהו גם עלילת התאהבות וסיפור על השלמה עם התבגרותם של הורים. הוא להיט כלכלי שהוכיח (תודה, באמת) שנשים יכולות וצריכות לעמוד בחזיתם של שוברי קופות והוא דאונרייט הסרט הכי מצחיק בעשור האחרון. ועכשיו כמה מילים בספרדית: גרסיאס פור לה ויוואר...
11. הנוקמים: מלחמת האינסוף (אנתוני רוסו, 2018)
אם בוחנים את זה דרך הפריזמה של כמות האנשים שזה הזיז לה, היקום הקולנועי של מארול היה הדבר הכי גדול שקרה בעשור התרבותי הזה - ו"מלחמת האינסוף", שבזמן אמת הענקתי לו ציון מושלם, הוא הדבר הטוב ביותר שהגיע מהיקום הזה.
אם "הנוקמים" הראשון היה נס - והוא היה, כי סרט כל כך עמוס מבחינת דמויות וקווי עלילה שהוא גם כל כך זורם זה נס - אז "מלחמת האינסוף", שסצנת ה"סנאפ" שלו גרמה למיליוני צופים פשוט לאבד את זה, הוא נס עם שני סוכר. האחים רוסו נקראו לייצר מוצר בתוך מפעל גדול שנקרא מארוול בתוך מפעל עוד יותר גדול שנקרא דיסני; העובדה שהם גרמו לצופים בגיל 6-66 לבכות מזכירה לי את הרגע ההוא בעיבוד הקולנועי של "1984" שבו הגיבור וינסטון סמית תוהה איך אישה ששרה בחלון שלו מצליחה לגרום ללחן שנכתב בידי מכונה להישמע כל כך יפה. (תומר קמרלינג)
12. הבאבאדוק (ג'ניפר קנט, 2014)
13. ברבור שחור (דארן ארונופסקי, 2011)
14. אהבה (מיכאל הנקה, 2013)
15. מקס הזועם (ג'ורג' מילר, 2015)
16. היא (ספייק ג'ונז, 2014)
17. הלובסטר (יורגוס לנתימוס, 2015)
18. אפס ביחסי אנוש (טליה לביא, 2014)
19. פרזיטים (בונג' ג'ון-הו, 2019)
20. אופטימיות זה שם המשחק (דיוויד או. ראסל, 2012)
21. אמריקן האני (אנדריאה ארנולד, 2016)
22. לוגאן - וולברין (ג'יימס מנגולד, 2017)
23. גט - המשפט של ויויאן אמסלם (רונית ושלומי אלקבץ, 2014)
24. קר עד העצם (דברה גרניק, 2011)
25. לויתן (אנדריי זוויאגניצב, 2014)
26. צעצוע של סיפור 3 (לי אונקריץ', 2010)
27. כרוניקה בזמן אמת (ג'וש טראנק, 2012)
28. לשבור את הקרח (כריס באק וג'ניפר לי, 2013)
29. היו זמנים בהוליווד (קוונטין טרנטינו, 2019)
30. ספרינג ברייקרס (הרמוני קורין, 2013)
31. ויפלאש (דמיאן שאזל, 2014)
32. הפשיטה: גאולה (גארת' אוונס, 2012)
33. פרנסס הא (נוח באומבך, 2013)
34. שש פעמים (יונתן גורפינקל, 2013)
35. חדר (לני אברמסון, 2016)
36. חיית הלילה (דן גילרוי, 2014)
37. אני, טוניה (קרייג גילספי, 2018)
38. משהו עוקב אחרי (דיוויד רוברט מיטשל, 2014)
39. נביא (ז'אק אודיאר, הופץ בישראל ב-2010)
40. ראלף ההורס (ריץ' מור, 2012)
41. ליידי בירד (גרטה גרוויג, 2018)
42. שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי (מרטין מקדונה, 2017)
43. מלנכוליה (לארס פון טרייר, 2011)
44. שומרי הגלקסיה (ג'יימס גאן, 2014)
45. את לי לילה (אסף קורמן, 2014)
46. טיפש, מטורף, מאוהב (גלן פיקארה וג'ון רקווה, 2011)
47. תורשתי (ארי אסטר, 2018)
48. סערת רוחות (ג'ף ניקולס, 2011)
49. ראיתי את השטן (קים ג'י וון, 2010)
50. המועדפת (יורגוס לנתימוס, 2018)
51. רכבת לבוסאן (יאון סאנג-הו, 2016)
52. לינקולן (סטיבן ספילברג, 2013)
53. ספיידרמן: ממד העכביש (פיטר רמזי, בוב פרסיצ'טי ורודני רות'מן, 2018)
54. הערת שוליים (יוסף סידר, 2011)
55. דרייב (ניקולס וינדינג רפן, 2011)
56. ממלכת אור הירח (ווס אנדרסון, 2012)
57. מלון גרנד בודפשט (ווס אנדרסון, 2014)
58. אוקג'ה (בונג ג'ון-הו, 2017)
59. פטרסון (ג'ים ג'ארמוש, 2016)
60. דנקרק (כריסטופר נולאן, 2017)
61. ת'ור: ראגנרוק (טאיקה וואיטיטי, 2017)
62. שחור על לבן (ספייק לי, 2018)
63. התבגרות (ריצ'רד לינקלייטר, 2014)
64. בלו ולנטיין (דרק סיאנפרנס, 2010)
65. סיקאריו (דני וילנב, 2015)
66. למלא את החלל (רמה בורשטין, 2012)
67. קצה המחר (דאג לימן, 2014)
68. טנג'רין (שון בייקר, 2015)
69. היא (פול ורהובן, 2016)
70. בון טומהוק (ס. קרייג זאהלר, 2015)
71. דדפול (טים מילר, 2016)
72. מאניבול (בנט מילר, 2011)
73. האקסים של החברה שלי (אדגר רייט, 2010)
74. מאמי (קסבייה דולן, 2014)
75. בקתת הפחד (דרו גודארד, 2012)
76. אידה (פאבל פאבליקובסקי, 2013)
77. מי מפחד מהזאב הרע (אהרון קשלס ונבות פפושדו, 2013)
78. ג'ון וויק 3 (צ'אד שטאהלסקי, 2019)
79. בירדמן (אלחנדרו גונסלס איניאריטו, 2014)
80. נעלמת (דיוויד פינצ'ר, 2014)
81. מכונת הכסף (אדם מקיי, 2016)
82. מקום שקט (ג'ון קרסינסקי, 2018)
83. קובו: אגדה של סמוראי (טראוויס נייט, 2016)
84. חיות הדרום הפראי (בן צייטלין, 2012)
85. קרא לי בשמך (לוקה גואדאנינו, 2017)
86. חצות בפריס (וודי אלן, 2011)
87. בושה (סטיב מקווין, 2012)
88. יפה לנצח (פאולו סורנטינו, 2014)
89. בית זמני (דסטין דניאל קרטון, 2013)
90. באה בקלות (וויל גלאק, 2010)
91. אומץ אמיתי (האחים כהן, 2010)
92. שקט (מייק פלנגאן, 2016)
93. מה אנחנו עושים בצללים (ג'מיין קלמנט וטאיקה וואיטיטי, 2015)
94. סקייפול (סם מנדס, 2012)
95. טוני ארדמן (מארן אדה, 2016)
96. האיש שנולד מחדש (אלחנדרו גונסלס איניאריטו, 2016)
97. לוק (סטיבן נייט, 2014)
98. אישה פנטסטית (סבסטיאן לליו, 2017)
99. היו זמנים באנטוליה (נורי בילגה ג'יילאן, 2012)
100. פיץ' פרפקט (ג'ייסון מור, 2012)
השתתפו בהכנת הכתבה: איתי ולדמן, תומר קמרלינג, צליל הופמן, עדן יואל, איתמר רונאל, ניב שטנדל, דור אברבוך, גיל גוטקין, נעמה ברקן, מעיין גוטנמכר.